# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/976/64/7/

וכן הכת שאמרו שמליצה ודבור הוא התכלית, דהינו שידע כמה לשונות ויהיה מליץ נאה וכו', זה הטעות מבאר גם כן קצת. כי ידוע את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש עכשו על־ידי המליצים הפושעים, כמו שאמר רבנו ז"ל בדרך צחות כששבח את המליצה מאד (חיי מוהר"ן סימן רו), ואמר אחר כך: 'אבל יש מליצים שהם פושעי ישראל, כמו שכתוב (ישעיה מג, כז): "ומליציך פשעו בי". כי כל המחקרים והפלוסופים והאפיקורסים - רבם ככלם הם מליצים גדולים, ובחרו בדרכי המליצה מאד ללמד לשונות רבות ולדבר צחות, ולהיות בעל לשון ומליץ נאה, כידוע ומפרסם כל זה.

ובאמת בשרשו שבקדשה המליצה טובה מאד, וכאשר שבח רבנו ז"ל בעצמו את המליצה מאד, ואמר (שם): שהמליצה יש לה כח גדול לעורר את האדם, וגם למעלה יכולין לפעל לעורר רחמים וישועה גדולה על־ידי המליצה, כי אמר, שגם המלמד זכות למעלה נקרא על שם זה 'מליץ', על שם המליצה דיקא, כי זה הזכות בעצמו שהוא מלמד על איזה אדם, אם היה אומרו כך בלי דרכי המליצה - לא היה פועל כלום לעורר רחמים עליו, כי הלא גם בלעדו יודעין מזה הזכות, אך עקר כחו של המלמד זכות לפעל ישועה ורחמים הוא על־ידי המליצה, על־ידי שאומר אותו הזכות וכיוצא - שמלמד בדרך מליצה, דהינו שמציע הדבר יפה בטענות נאות ונכונות ובדבורים יפים ובמליצה נאה, על־ידי־זה יש לו כח לעורר למעלה רחמים וישועה. וכן למטה רואים בחוש כח המליצה. כי אם היו אומרים לאדם סתם שפלוני מת, לא יתעורר כל כך לבכות הרבה, אבל אם יעוררו עליו בדרך המליצה, להציע הדבר ולהרחיבו כמה נאה היה אדם זה וכמה נאים מעשיו וכו', וכיוצא בזה כדרך המליצים, אז יש כח על־ידי המליצה לעורר ולשבר לב האדם מאד. כל זה שמענו מפי רבנו ז"ל. ואחר־כך סים: 'אבל יש מליץ שהוא פושעי ישראל, בחינת "ומליציך פשעו בי"', כנ"ל.

והנה ענין זה של מעלת המליצה הוא נצרך מאד לכל אדם החפץ חיים אמתיים ונצחיים, הרוצה לגשת אל הקדש לילך בדרכי ה' לשוב אליו יתברך, אשר העצה הכלליית שהוא יסוד כל העצות הוא ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, כמבאר אצלנו כמה פעמים, דהינו שירגיל עצמו בכל יום לילך למקום מיחד להתבודד שם ולפרש שיחתו לפניו יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו, ולהרבות בטענות והפצרות ובקשות ופיוסים בלשון שמדברים בו [דהינו במדינתנו בלשון אשכנז שאנו מדברים בו], שיעזרהו השם־יתברך ויזכהו לשוב ממעשיו הרעים ולהתקרב אליו יתברך וכו'. ולענין זה הוא דבר גדול ענ ין המליצה, דהינו שירגיל עצמו להרחיב שיחתו ולהרבות בטענות, ולבקש למצא לעצמו בכל פעם דברי תחנונים ופיוסים חדשים וטענות נאות ודברי התעוררות של רחמים הרבה כדרך המפצירים, כדרך הבאים לפני מלכים ושופטים להתחנן על נפשם, כשיודעים בעצמם שהם חיבים והם באים לפיסם, שאז מגדל מרירות נפשם - יוצא מלבם ממילא דברי תחנונים ופיוסים הרבה, עד שלפעמים מעוררים לב המלך או השופט, עד שמתחיל לבכות עמהם גם כן מגדל הרחמנות, וכיוצא בדבורים אלה הרבה.

כי לענין שיחה בינו לבין קונו שהוא עקר התכלית האמת, שצריכין לזכות על־ידי־זה לחיים נצחיים לעולמי עד ולנצח נצחים ולהנצל מבאר שחת ומטיט היון וכו' וכו', לענין זה צריכין כל מיני דבורים שבעולם, תחנות ובקשות ורצויים ופיוסים והפצרות ורחמנות וחנינה וטענות, וכיוצא בזה הרבה, וכל עניני דבורים אלה וכאלה הם כלם כלולים בבחינת מליצה, כי כל זה נמשך בשרשו מבחינת מליצה העליונה, שמשם יסד דוד המלך, עליו־השלום ספר תהלים ברוח קדשו, שזכה על־ידי רוח קדשו למליצה דקדשה באמת, עד שזכה שספרו הקדוש - ספר תהלים, כלול מכל לשונות המליצה הקדושה. ועל־כן באמת יש לו כח גדול לעורר לב האדם (לקוטי תנינא סימן עג) ולעורר רחמים העליונים כשאומרים אותו בכונת הלב, ולקרב את האדם להשם־יתברך.

והנה מחמת שבקדשה המליצה יקרה מאד, מזה נמשך שאצל הכת הנ"ל נפלה המליצה, עד שהפכו דברי אלקים חיים, ובחרו במליצה לרעתם - לבלות כל ימיהם על דרכי מליצה כדי להמשיך לב ישראל, חס ושלום לדרכי המחקרים והפלוסופים, אשר "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" (משלי ב, יט), אשר על־ידי־זה עוקרין את עצמן ואת בניהם ותלמידיהם ההולכים בעקבותם משני עולמות, כידוע ומפרסם דרכיהם הרעים למה שבאים על־ידי מליציהם הפושעים, עד שמחללים שבת בפרהסיא, ומדברים סרה על ה' ועל תורתו הקדושה על תנאים ואמוראים, ומתלוצצים מאגדת רבותינו ז"ל שבגמרא ומדרשים, והולכים בדרכי העכו"ם ובמנהגיהם, ומכריחים את עצמם ומרגילים את עצמם בכל עת ללכת בדרכיהם ובמנהגיהם דיקא, הן בעניני הדירות וכלים, ובמלבושיהם ובכל תנועותיהם כמפרסם, אשר התורה הקדושה הזהירנו על זה (ויקרא יח, ג): "ובחקתיהם לא תלכו" - שאסור להתדמות להם בשום דבר, כמבאר בשלחן ערוך (יורה דעה סימן קעח סעיף א'), ולבלות ימים על מליצה כזו שאינה מקרבת להשם־יתברך ולעבודתו, אדרבא! מרחקת ועוקרת את האדם לגמרי, רחמנא לצלן, בודאי אין שגעון יותר מזה. והוא ממש ענין הכת הנ"ל, שבחרו באיש צרפתי משגע למלך בשביל שהיה מליץ נפלא, והיה יודע כמה לשונות והיה מדבר תמיד אפלו לעצמו.

ואף־על־פי שהם רוצים לכסות השקר והאפיקורסות שלהם באמת, דהינו שבתחלה מטעים את בני ישראל ואומרים שרוצים ללמדם מקרא היטב בכל דקדוק הלשון, אבל באמת כל כונתם להרע, וזה עקר האפיקורסות שלהם, שכופרים בתורה שבעל פה לגמרי כמו הקראים ממש. וכשכופרים בתורה שבעל פה - אזי ממילא הם כופרים בתורה שבכתב, כי אין יודעים שום דבר מתורה שבכתב בלי דברי רבותינו ז"ל בגמרא ומדרשים שהוא תורה שבעל פה, ותפח רוחם ונשמתם, שמכריחים עצמם תמיד לפרש המקרא על־פי דרך הפשוט דיקא בלי שום דרשה מדרשות רבותינו ז"ל, ופנימיות כונתם הרעה נכר לעין כל, למי שבקי בהם קצת ובדרכיהם הרעים, שכל כונתם לפרש המקרא על־פי דרכי המליצה לבד, כאלו אין בה שום פנימיות, חס ושלום. והם משבחים את משה רבנו עליו־השלום מאד, ואומרים עליו שהיה מליץ ובעל לשון גדול מאד, וקצת נביאים אין נראה להם דברי מליצתם. אוי להם אוי לנפשם!

ואם ידלגו על ההרים ואם יקפצו על הגבעות לא יוכלו לפרש את התורה הקדושה שתהיה מתישבת על־פי דרכי המליצה, כי יש הרבה מקראות בתורה בלי שעור שאין סובלים פרוש על־פי פשוט כלל, ובפרט שהם סותרים הדין כפי המקבל בידינו מפי משה רבנו, עליו־השלום בעצמו, כגון (דברים טז, ח) "ששת ימים תאכל מצות" וכו', וכן (שם פסוק טו) "ובשלת ואכלת" בפסח, שבאמת אינו נאכל אלא צלי, וכן (שם כה, ג): "ארבעים יכנו" וכו', וכיוצא בזה הרבה, ובפרט כל הספורי מעשיות שבתורה, שכל אות ואות ובכל נקדה ונקדה של כל התורה הקדושה יש רזין עלאין, רזין גניזין, רזין ורזין דרזין לעלא ולעלא עד אין סוף ואין תכלית. וכבר מבאר בזהר הקדוש (בהעלותך דף קנב.) שמקלל הרבה את הכופרים שאומרים שאין בהתורה כי אם הפשוטו.

ועל־כן באמת אין צריכין ללמד מקרא כי אם עם פרוש רש"י לבד, שרש"י הקדוש מכריח עצמו מאד לפרש המקרא על־פי פשוטו, אבל בכל המקומות שאי אפשר לפרשו על־פי פשוטו מחמת קבלת רבותינו ז"ל - הוא מפרשו על־פי דברי רבותינו ז"ל, וגם בהמקומות שמפרש המקרא על פי פשוט מביא על־פי־רב דברי רבותינו ז"ל במדרשים וגמרא, לידע ולהודיע שיש עוד כמה דרשות בזה המקרא. והפורש עצמו מפרוש רש"י ללמד באור שלהם הרע, וכיוצא באלו הפרושים - הוא פורש מן החיים, ועוקר את עצמו מחי החיים ומתורתו הקדושה. ואי אפשר להאריך בזה כאן, כי יקצרו המון יריעות לספר בגדל מרירות הצרה הזאת שנתהוה עכשו בדורותינו, שנתפשטה הנגע הזאת גם במדינתנו.

ועקר מעלת המליצה הוא בשביל התכלית האמתי, לזכות להתקרב על־ידה להשם־יתברך. ומי שזוכה למליצה כזאת, ומבלה ימיו להמליץ דבריו לפני השם־יתברך בתפלה ותחנונים וכו', או להמליץ דבריו לישראל לעוררם לעבודתו יתברך באמת, בודאי אשרי לו אשרי חלקו! ומי שאינו זוכה לזה בשלמות אינו מעכב לעבודתו, כי 'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו' (עבודה זרה ג.), ואינו חפץ מהאדם שיעשה מה שאין ביכלתו, ויכול להתקרב להשם־ יתברך על־ידי שיחתו איך שהוא, ואיך שידבר יהיה נחשב בעיני השם־יתברך למליצה יפה ונאה. כי אצל השם־יתברך העקר הוא האמת, שיהא כונת לבו באמת, כי אחר כונת הלב הן הן הדברים, כמו שכתוב (תהלים קמה, יח): "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראוהו באמת". ומי שמכון לבו באמת, אזי אף־על־פי שאינו מליץ ולא למד דרכי המליצה מעולם, אף־על־פי־כן ממילא נפתח פיו ולבו, ויוכל לדבר דבורים נאים וטענות נכונות להשם־יתברך וכו', שהם נמשכין מבחינת מליצה דקדשה, ועל כל פנים לא יקלקל בדבריו.

אבל אלו הנ"ל המרגילים בניהם ללמד מקרא על־פי דרכי המליצה שלהם, שבאים על־ידי־זה לכפירות גדולות ורשעות מפרסם כנ"ל, על זה נאמר (ישעיה מג, כז): "ומליציך פשעו בי", כנ"ל, ועל זה נאמר (קהלת י, יא): "ומה יתרון לבעל הלשון", וכמו שכתוב (עמוס ה, כג): "הסר מעלי המון שריך" וכו', וכתיב (יחזקאל לה, יג): "העתרתם עלי דבריכם", וכתיב (תהלים עה, ו): "אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק", וכתיב (שם לא, יט): "תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק בגאוה ובוז", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה א, ה): "תאלמנה" - 'יתפרכון יתחרשון ישתתקון - הדברות על צדיקו של עולם' וכו'.

הכלל, שעל־ידי שיש מליצה דקדשה שהיא דבר יקר מאד, על־ידי־זה נתעו על־ידי תאותם הרעות עד שאמרו שעקר התכלית הוא דברן ובעל מליצה, ובחרו להם איש צרפתי משגע שהיה יודע כמה לשונות - למלך, ובודאי הוליך אותם בדרך הישר, אוי להם!