# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/976/64/9/

וכן בענין החכמה, שהיתה כת אחת שחקרו ואמרו שעקר התכלית הוא חכמה, זה הטעות מבאר מאד מהיכן נמשך. כי בודאי הוא אמת, שחכמה דקדשה יקרה מאד, כי כל הבריאה היתה על־ידי החכמה, כמו שכתוב (תהלים קד, כד): "כלם בחכמה עשית", והחכמה היא חיות הכל, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה". אבל עקר החכמה היא ליראה את ה' ולעבד אותו יתברך, כמו שכתוב (תהלים קיא, י): "ראשית חכמה יראת ה'" וכו', כי עקר אמתיית החכמה הוא לדעת שרחוק ממנו החכמה, בבחינת (קהלת ז, כג): "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" וכו', כמבאר בדברי רבנו ז"ל (בלקוטי תנינא סימן פג): שעקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה, כי באמת "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא, ל), ועקר החכמה האמתיית הוא, מי שזוכה לשכל האמת להבין ולהשכיל האמת, שהעקר הוא לעבד אותו יתברך בתמימות ובפשיטות גמור, ועל־ידי־זה דיקא יזכה לעקר החכמה האמתיית, דהינו לדעת אותו יתברך באמונה שלמה באמת, שזה עקר החכמה, כמו שכתוב (ירמיה ט, כב-כג): "אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי", וכתיב (משלי א, ז): "יראת ה' ראשית דעת".

אבל מי שחכמתו מרבה ממעשיו, מכל שכן הכופרים לגמרי במצו‍ת מעשיות, רחמנא לצלן, עליהם נאמר (ירמיה ח, ט): "הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם", כי אין שטות ושגעון יותר מזה, כשאדם ילוד אשה קרוץ מחמר רוצה לחקר ולהשיג בשכלו דרכי ה', ורוצה להתחכם על ה' לידע טעמי מצו‍תיו על־פי שכלו, או לידע דרכי הנהגותיו יתברך, ועל זה נאמר (משלי כו, יב): "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו", וכתיב (ישעיה ה, כא): "הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבנים", וכיוצא בזה הרבה, ושלמה המלך עליו־השלום לרב חכמתו אמר (משלי ל, ב): "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי", ואפלו על קצת הטעות שטעה ורצה להתחכם מעט כנגד תורת משה, התחרט אחר־כך מאד ואמר (שם): "לאיתיאל ואכל וכו' כי בער אנכי וכו' מי עלה שמים" וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ו, א), מכל שכן וקל וחמר שאר אנשים.

הכלל, שעקר החכמה שיקרה מאד היא בחינת 'יראת ה'', בחינת (תהלים קיא, י): "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עשיהם" - 'ללומדיהם לא נאמר, אלא לעשיהם' (ברכות יז.), ועל־ידי־זה דיקא זוכה לחכמה האמתיית, דהינו לדעת ולהשיג אותו יתברך, בחינת (דברים ד, לט): "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים" וכו', שזה הדעת הקדוש אי אפשר להשיג כי אם על־ידי תורה ומצו‍ת ומעשים טובים בתמימות ובפשיטות, שזהו בחינת חכמת תורתנו הקדושה שהוא עקר החכמה האמתיית, כמו שכתוב (משלי ח, יב-יד): "אני חכמה וכו', אני בינה" וכו'.

ואצלם נפל החכמה הזאת דקדשה, עד שאמרו, שהחכמות שלהם, שהם חכמות חיצוניות הם עקר התכלית, אשר על־ידי חכמות כאלו הם עוקרים עצמן ואת הנמשכין אחריהם מעולם הזה ועולם הבא, ואין להם שום חיות, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כמבאר בדברינו במקום אחר (שיחות הר"ן סימנים לב, נג, וקב) שמי שאין לו אמונה - אין לו שום חיים כלל, וכמו שכתוב (איוב ה, יג): "לכד חכמים בערמם", שהחכמים נלכדים בחכמתם של עצמם, וכמבאר בדברינו בכמה מקומות (לקוטי תנינא סימן עח). נמצא, שגם אלו שבחרו בחכמה לתכלית - צריכין גם כן תקון גדול להשיבם מחכמות שלהם אל החכמה האמתיית, שהוא תורה ומצו‍ת ומעשים טובים, וכנ"ל.