# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/11/

ועל־כן בכניסת שבת, שצריכין לצאת מחל לשבת, ממרירות הצרות והגלות שנאחז בששת ימי החל, לזכות לקדשת שבת, שהוא בחינת חרות, ועל־כן אומרים מזמור 'הודו', שמדבר מארבעה צריכין להודות, כדי להמשיך על עצמו שמחת ההודאה מבחינת שבת, בחינת עולם הבא, כדי שעל־ידי־זה נזכה לצאת מבחינת גלות של ששת ימי המעשה - לזכות לקדשת שבת, שהוא בחינת חרות, שעקר החרות הוא על־ידי השמחה, בחינת (ירמיה נה, יב): "כי בשמחה תצאו", כי הא בהא תליא, כל מה שהגלות מתגבר, חס ושלום - כמו כן העצבות מתגבר, כי עקר הגלות הוא העצבות, שמתגבר על לב ישראל ואינה מנחת לשמח, וכל מה שהעצבות מתגבר - הגלות מתגבר כנ"ל. על־כן צריכין להתגבר לשמח נפשו בכל מיני עצות, כמבאר בדבריו ז"ל (לקוטי תנינא סימן ז). על־כן צריכין בכל פעם להזכיר את עצמו בחינת קדשת שבת שהוא עולם החרות כנ"ל, כדי להמשיך שמחת שבת בימי החל, כמו שכתוב במקום אחר (לקוטי תנינא סימן יז), וזה בחינת (ביצה טז.): 'מחד בשבת לשבת' - שצריכין להמשיך על עצמו שמחת שבת גם בימי החל, וכנ"ל.

וזה בחינת השיר של יום, שאז דיקא מזכירין שבת בכל יום ויום, כמו שאומרים: 'היום יום אחד בשבת', 'היום יום שני בשבת', ואז אומרים שיר של יום שהיו אומרים בבית־המקדש, כי שיר בחינת שמחה, הינו שמזכירין עצמן קדשת שבת, שהוא בחינת שיר והודאה ושמחה, כי עקר השיר וההודאה שהוא בחינת שמחה - הוא בשבת בבחינת מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וכו' עלי עשור ועלי נבל וכו' כי שמחתני ה' בפעליך וכו' (תהלים צב, א־ה), ומשם נמשכין כל השירים שהיו הלויים אומרים בבית־המקדש בכל יום ויום. ועל־כן מזכירין שבת דיקא אצל השיר של יום, כדי להמשיך שמחת שבת בכל יום ויום. ואז אומרים 'השיר שהיו הלויים אומרים בבית־המקדש', שכל זה הוא בחינה הנ"ל, שמזכירין גם עתה השיר של בית־המקדש שהוא בחינת שמחה, הכל כדי להמשיך מבחינת שבת, מבחינת קץ האחרון שאז יבנה בית־המקדש ואז תגדל השמחה. ועל־ידי־זה אנו משמחין עצמנו גם עתה בהתקוה הזאת, כי סוף כל סוף יתתקן הכל, והעוונות יתהפכו לזכיות והכל יתהפך לטובה וכנ"ל. שכל זה רמז להם, במה שהשיב להם 'איתו אשלי ומושחו' וכו' כנ"ל, שהזכיר להם גדל השמחה שלעתיד, שעל־ידי־זה אנו יכולין לשמח עצמנו גם עתה כנ"ל. ועל־ידי־זה נזכה לצאת מהיכלי התמורות, שהזכירו שם שמרמז בהשאלה 'מי יימר' וכו', (כמו שכתוב שם):