# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/14/

הכלל, שעקר כל הגליות שעקרם גלות הנפש, כידוע (סימן רנ), העקר הוא העצבות שמתגבר בכל פעם על נפש הישראלי, ובפרט כל זמן שלא נזדכך עדין, והוא חותר לשוב ונעשה עמו מה שנעשה שמתגרה בו הבעל דבר מאד, ועקר התגרותו הוא בענין העצבות. וצריך כל אחד לחפש ולבקש כל מיני עצות לשמח את עצמו בכל מה דאפשר, הן במלי דשטותא, שעל־פי רב אינו יכול לשמח את עצמו, כי אם על־ידי־זה, כמו שכתוב במקום אחר הרבה מזה (סימן כד תנינא; ובפרט בהלכות נפילת אפים, הלכה ה', על־פי התורה הזאת עין שם), הן על־ידי "אזמרה לאלהי בעודי" וכו', הן על־ידי שארי תורות ושיחות קדושות נפלאות ונוראות ששמענו בענין זה, והרבה מבארים בספרינו עין שם, עד שיתגבר לחטף היגון ואנחה דיקא להפך לשמחה (כמו שכתוב על פסוק "ששון ושמחה ישיגו" וכו' בלקוטי תנינא סימן כג, ועין מה שמבאר על זה בהלכות פריה ורביה הלכה ג, עין שם היטב). ובפרט בשבת ויום־טוב, ובכל יום קדם התפלה, שאז צריכים ל התגבר ביותר להתפלל בשמחה, ולקבל שבת ויום־טוב בשמחה גדולה, עד שימשיך השמחה של שבת לששת ימי החל, וכנ"ל, ולעשות כל המצוות בשמחה, שבזה אנו עוסקין בתורה הזאת שגלה לנו בחסדו, כל מה שהאדם זוכה על־ידי עשית המצוה בשמחה, שעקר כל העליות מדרגא לדרגא ומעולם לעולם עד כתר עליון עד אין סוף, הכל על־ידי שמחת המצוה, שעל־ידי־זה עולין מהיכלי התמורות מעמקי הקלפות בבחינת קטרת, ועולין וכו' עד שזוכין לתשעה היכלין דלאו אנון נהורין וכו' וכו'.

וכבר כתבנו (לעיל אות א), שכונתו הקדושה היתה על כל אחד מישראל, אפלו על הגרוע שבגרועים וכו', כי כל אחד בכל מקום שהוא, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, ועוסק באיזה מצוה, כגון בבקר שמתעטף בציצית - יש בכחו לשמח נפשו מתוך עצם רחוקו וכו', שעבר עליו עד אותה השעה, כי הלא אחר כל אלה, אף־על־פי־כן אני זוכה עתה ברגע זאת להתעטף בציצית, שסוף כל סוף לא ישאר ממני כי אם זאת התורה והמצות שאני חוטף בכל יום. וכל אחד מישראל, בפרט מי שיש לו ריח תורה ומסתכל בספרים קדושים - יכול להבין מרחוק עצם נוראות נפלאות קדושות של כל מצוה, כגון ציצית, כמה וכמה הפליגו רבותינו ז"ל בזכות מצות ציצית, כמו שמובא בגמרא (מנחות מ:; ירושלמי ברכות פרק ז', הלכה ב) ומדרשים וכו' (ספרי שלח; שוחר־טוב צ), וכן בכל המצוות. ועל־כן צריך להזכיר את עצמו עצם מעלת המצוה שעולה עד אין סוף, ולשמח נפשו בזה הרבה, עד שכל מה שירצו הסטרא אחרא והבעל דבר לבלבלו בעצבות הרבה מרבוי פגמיו ורבוי דאגותיו וכו', אדרבא, על־ידי כל זה ישמח נפשו ביותר ויותר, כי אף־על־פי־כן אני מתעטף בציצית, וכמה גבר עלינו חסדו, שגם אנכי, אחר כל מה שעשיתי - עתה אני מתעטף בציצית, וכן תתעטף נפשי ורוחי ונשמתי באור הציצית וכו'. ואי אפשר לבאר לכל אחד ואחד עד היכן הוא צריך להתחזק בשמחה בכל עת מחדש בכל מקום שהוא. והחכם עיניו בראשו, להבין דברים הרבה מתוך דברינו אלה, ומה שכתבנו במקום אחר בזה - כלם נכוחים למבין וכו':