# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/2/

וזה בחינת חיוב ההודאה על כל היוצאין מהצרה, שהם ארבעה חיבין להודות שהם: הולכי מדברות וכו', ויוצאין מבית האסורים, וחולה שנתרפא, ויורדי הים כשעולין משם (ארח חיים סימן ריט). כי כל הצרות, רחמנא לצלן, הם בחינת גלות השכינה, כי "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג, ט), כידוע (זהר וירא קכ:). ועקר גלות השכינה הוא מה שהעצבות מתגבר על לב ישראל, בחינת (בראשית ו, ו): "ויתעצב אל לבו" כמבאר שם בהתורה הנ"ל. שמשם כל התאוות, בפרט תאות המשגל ותאות ממון שבאין רק מן עצבות, ומשם כל הצרות, רחמנא לצלן. על־כן כשהשם יתברך עוזר שיוצאין מן הצרה - צריכין להביא קרבן תודה. ועכשו שאין לנו קרבן, צריכין להודות בפה בכל לבו, שזהו בחינת שמחה, כי עקר השמחה הוא ההודאה להשם יתברך, שזהו עקר תכלית השמחה של לעתיד, שאז יעסקו רק בתודה והודאה להשם יתברך בשמחה עצומה. בחינת (תהלים לג, ב): "הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו", בחינת עשרה מיני נגינה. וכמו שכתוב במזמור לתודה (שם ק, א ב): "הריעו לה' כל הארץ עבדו את ה' בשמחה" וכו'. כי זה עקר התקון של התודה והודאה שחיבין להודות כשיוצאין מהצרה, לתקן הקלקול שמשם באו הצרות שהוא העצבות כנ"ל, כדי שמעתה נזכה להנצל מכל הצרות על־ידי תקף השמחה, עד שנזכה לכל התקונים הנ"ל להשיג אור הנ"ל, שהוא עקר התכלית כמו שכתוב שם. ועל־כן 'כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה' (ויקרא רבה ט, ז):