# כד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/24/

וזה (בראשית כח, יא): ויפגע במקום - בחינת פגיעת והכאת הרדיפה בהמעכב, שהוא בחינת כתר, שנקרא 'מקום' (פרדס כג, ה), כמו שכתוב בהתורה הנ"ל על פסוק (יחזקאל ג, יב): "ברוך כבוד ה' ממקומו". כי משם עקר שרש כל המקומות שבעולם, שנמשכו ונתהוו על־ידי כמה צמצומים שנבראו על־ידי־זה. וזה בחינת מה שמבאר בלקוטי תנינא סימן פ"ג, שתכלית הידיעה דלא נדע - זה בחינת מקומו של עולם וכו', עין שם.

וילן שם כי בא השמש - ביאת השמש, זה בחינת הסתלקות ומניעות האור, שבא על־ידי בחינת המעכב, כי שמש בחינת אור השכל, שרודף להשיג האור, אך המעכב מונע אותו וכו' כנ"ל. ועל־כן וילן שם - כי עקר השנה הוא בחינה זאת, כי ביום, על־ידי עבודת התפלה ותורה ומצוות בשמחה - נמשכין המחין על־ידי בחינה זאת של הכאת הרדיפה בהמעכב וכו' כנ"ל, אבל מחמת היגיעה של הכאת הרדיפה בהמעכב הם מכרחים להסתלק אחר התפלה, רק שנשאר רשימו וכו', אבל אחר־כך לעת ערב מסתלקין לגמרי, כמבאר בכונות האר"י ז"ל (פרי־עץ־חיים תפלה פרק ז). וזה בחינת וילן שם כי בא השמש - שראה יעקב, שאי אפשר עתה להשיג המחין בשלמות, כי עדין לא נשלם הברור מהיכלי התמורות, שאי אפשר להשיג ברכת המחין כי אם על־ידי־זה כנ"ל. ועל־כן וילן שם כנ"ל.

גם וילן שם - מרמז על הגליות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סח, יג), כי משם כל הגליות שבאים על־ידי קלקולי הדורות שאינם מבררים כראוי מהיכלי התמורות, והרבה מקלקלים, רחמנא לצלן, עד שמחמת זה גם גדולי הצדיקים אבות העולם אינם יכולים להשיג כרצונם, כמובא. ועל־כן הכרח ללון שם - בחינת שנה ובטול, עד שיברר כראוי ויבוא למבקשיו. וזה בחינת (יומא לח:): 'הבא לטהר מסיעין לו אומרים לו המתן' שנאמר על כל אחד מישראל הרוצה לטהר וכו', (כמו שכתוב בסימן ו), וכן נאמר על הצדיק העוסק לטהר את ישראל וכו'.

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו - שלקח וברר מאבני המקום, בחינת ברור אותיות וניצוצות, שהם בחינת אבני קדש, שנפלו להיכלי התמורות, שהם אבני נגף, בבחינת (איכה ד, א): "תשתפכנה אבני קדש" וכו', והצדיק מברר האבנים טובות, שהם אבני קדש שהם אותיות התורה, מהיכלי התמורות. וישם מראשותיו - שמקשרם לתוך הראש והשכל.

וישכב במקום ההוא - שישן מתוך דברי תורה, וזה מרמז על כל אדם, שכשרואה שמונעין אותו כמו שמונעין - צריך לקשר במחשבתו דברי תורה ולהוציא מחשבתו מרעיונים רעים, ולקשר במחשבתו דבורי תורה עד שישן מתוך דבורי תורה, שזהו עקר בחינת הברור מהיכלי התמורות. כי זה בחינת תשובת המשקל, שהוא עקר תקון פגם הברית שהוא פגם המחשבה, שכל תקונו על־ידי־זה דיקא, כמו שמובא על מאמר רבותינו ז"ל 'בהינו דעל' (בסימן כז בהתורה "רציצא" עין שם).

וזהו וישכב במקום ההוא - 'במקום ההוא' דיקא, שהוא המקום שפגע בו שהוא בחינת המעכב וכו' כנ"ל, כי דיקא לשם קשר מחשבתו בקשר אמיץ עד שישן, כי כך צריך כל אחד לפי בחינתו, כי אף־על־פי שרואה שמעכבין את מחשבתו כמו שמעכבין, הוא צריך לעשות את שלו לברח מהמחשבות רעות, ולקשר מחשבתו לבחינת מקומו של עולם, שהוא בחינת מקום ההוא שפגע בו יעקב, ואף־על־פי שאינו יכול עדין להשיג ולהבין משם כלל, אף־על־פי־כן תהיה מחשבתו קשורה שם על־ידי אבני המקום, שהם בחינת אותיות התורה עד שיישן מתוך דברי תורה, שזהו בחינת 'וישכב במקום ההוא', כנ"ל.

ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכו' - שראה שזה כלל עבודת האדם בזה העולם, שצריך לירד אל הארץ הגשמי הזה, ששם אחיזת היכלי התמורות ולברר משם וכו', ולעלות בכל העליות הנ"ל, על־ידי־זה ה סלם שראשו מגיע השמימה - שהם בחינת הפריסה העליונה וכו' כנ"ל (אות כג), בחינת כתר, שדרך שם כל השגת התשעה היכלין וכו' כנ"ל.

וזה מרמז סלם, כי 'סולם' בגימטריא 'קול', כמובא (השמטות הזהר רסז:; בעל הטורים שם), שזה בחינת (בראשית כז, כב): "הקל קול יעקב", שעל־ידי־זה כל התגברותו של איש הישראלי נגד כל הסטרא אחרא והיכלי התמורות, שכלם כלולים בבחינת עשו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סה, כ): 'בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו', שאין לו שום כח. וזהו: 'הקל קול יעקב' - שני קולות, כי עקר השלמות הוא בחינת שמחה, שעל־ידי־זה כל השגת אור האין סוף וכו' כנ"ל, ועקר השמחה הוא בחינת קולות, בחינת חמשה קולות הנ"ל, שהם: "קול ששון וקול שמחה" וכו', בחינת: "חדות ה' היא מעזכם" (נחמיה ח, י) שהוא בחינת: (תהלים סח, לד): "הן יתן בקלו קול עז" וכו', כמו שמובא במקום אחר (סימן כב), אבל מחמת התגברות הגלות שעקרו גלות הנפש, שהעקר על־ידי התגברות העצבות הנ"ל, שמשם כל הצרות, רחמנא לצלן, על־כן צריכין לצעק בכל יום הרבה. ועקר קול הצעקה הוא לזכות לצאת מהעצבות, מיגון לשמחה, כנ"ל (אות יג), שזהו "ויצעקו וכו', וישמחו כי ישתקו" וכו' שנאמר במזמור 'הודו' הנ"ל. כי צריכין לצעק הרבה כדי לזכות לשמחה, שהוא העקר, כנ"ל.

וזה בחינת "הקל קול יעקב" (בראשית כז, כב) - שני קולות, בחינת קול של שמחה, וקול צעקה ואנחה, כדי לזכות לשמחה. ועל־כן קול אחד חסר ואחד מלא, כמובא (ספר הלקוטים בראשית ג), כי קול צעקה הוא חסר, כי אין זה שלמות, כי עקר השלמות הוא קול שמחה, רק שצריכין לצעק קול צעקה על צרותיו, שהם בחינת חסרונות שעקרם מחסרון השמחה. ועל־כן "הקל קול יעקב" אחד חסר ואחד מלא, וכנ"ל. וכל זה מרמז בבחינת ה'סולם' שראה יעקב, שהוא בגימטריא 'קול', הינו בחינת קולות שעקרם קול שמחה, שעל־ידי־זה עקר העליה מארץ לשמים, בחינת סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכנ"ל.

והנה מלאכי אלהים - שהם הצדיקים, בחינת (תהלים קד, כ): "ברכו ה' כל מלאכיו" וכו' כמו שכתוב בזהר הקדוש (לך לך צ.). עלים וירדים בו - כי צריכין כמה וכמה פעמים לעלות ולירד, שזהו בחינת עיל ונפיק, רצוא ושוב וכו', כי המלאכה לא ליום אחד ולא לשנה אחת, וכמבאר לעיל, שצריכין כמה פעמים לעלות ולירד וכו' - כל אחד לפי בחינתו, עד שיזכה לבחינת השגת התשעה היכלין הנ"ל. ועל־כן צריכין בכל יום ויום התבודדות ושיחה וצעקות הרבה וכו'. והעקר להתגבר בכל יום ובכל עת בשמחה וכו', וכמו שמבאר הרבה בדברינו בזה, וכמבאר במקומו (בסימן כה בלקוטי תנינא, ובמקום אחר) - מעלת ההתבודדות, וסים: 'ושאר כל היום יהיה בשמחה', הינו כנ"ל.

והנה ה' נצב עליו וכו' - כי רק על־ידי־זה משיג אלהותו, שהוא בחינת אור האין סוף, שמשיג על־ידי בחינת התשעה היכלין, שזוכה על־ידי השמחה וכו' כנ"ל. ויאמר אני ה' אלהי אברהם וכו' הארץ אשר אתה שכב עליה - שהיא ארץ־ישראל. לך אתננה ולזרעך - כי עקר כל זה זוכין רק בארץ־ישראל, ששם עקר המקום שהוא הבית־המקדש, שכלול מכל העשר קדשות, שהם בחינת התשעה היכלין, שהם כלל המחין עם הכתר, שהוא בחינת קדשה העשירית, בחינת יום הכפורים, בחינת קדש קדשים וכו', כנ"ל.

והיה זרעך כעפר הארץ - 'עפר הארץ' הוא בחינת כלל המקום הגשמי בתכלית הגשמיות, ושרשו הוא מקום העליון, שהוא בחינת המעכב שהוא בחינת מקומו של עולם, שמשם שרש מקום הגשמי הזה, ששם כל הנסיון והבחירה, ומחמת הקלקולים נאחזו בחינת היכלי התמורות בבחינת המקום הגשמי, ששם כל אחיזתם, כידוע, וכנ"ל, ושם כל אחיזת העצבות, בחינת (בראשית ג, יז): "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה". וכל האבות עסקו בתקון זה, כידוע (תקוני זהר תקון סט, קב.). אבל אברהם ויצחק לא היתה מטתם שלמה, כי יצא מהם עשו וישמעאל, שמהם כל הגליות, בחינת עצבות, ועל־כן לא נתבררה ונזדככה האדמה עדין. אבל יעקב היה מטתו שלמה (ויקרא רבה לו, ה), ועל־כן נתברך והיה זרעך כעפר הארץ, דיקא.

ופרצת ימה וקדמה צפנה ונגבה - שהוא נחלה בלי מצרים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח.), כי הוא זכה לתקן חטא אדם הראשון ביותר, עד שסוף כל סוף יגמר את שלו, כי בית האחרון יהיה בבחינת יעקב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פח.), כי הוא מעלה עפר הארץ, שהוא תכלית המקום הגשמי, עד שרש המקום, שהוא בחינת מקומו של עולם וכו' כנ"ל, ועל־כן נתבשר והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וכו'. שבכל המקומות שירדו ישראל, יברר ויעלה אותם משם, בבחינת "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך" וכו' (דברים ל, ד), כי כל זה מרמז על הגואל צדק שיצא ממנו, שהוא מאיר בכל דור ודור בכל זרע ישראל - לשמחם ולחזקם בכחו הגדול ובעצותיו העמקות, עד שיעלה אותם מכל המקומות הרעים שבעולם שנדחו לשם, ששם התגברות היכלי התמורות מאד, ומכלם יקבצם ויעלה אותם ויתקנם, בבחינת ופרצת ימה וקדמה וכו', שזהו בחינת (תהלים קז, ב): "יאמרו גאולי ה' וכו' ומארצות קבצם ממזרח וממערב" וכו', וכנ"ל.

וזה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך - בחינת הברכות הנ"ל, שמקבלין על־ידי שמבררין מהיכלי התמורות על־ידי השמחה, שהוא בחינת קול, בחינת סלם הנ"ל כנ"ל. והנה אנכי עמך - בחינת עלית המלכות, שהיא שכינת אלהותו שהיה בבחינת גלות בהיכלי התמורות, ועל־ידי עבודתו כנ"ל - בררה משם, ובשרו השם יתברך והנה אנכי עמך - שהוא יתברך עמו תמיד בכל מקום שהוא, שעל־ידי־זה עקר הכח לברר ולהעלות מלכותו יתברך, על־ידי שיודעין שבכל מקומות ממשלתו והשם יתברך עמו תמיד, אפלו במקומות החיצונים, חס ושלום, שזהו בחינת (שם כג, ד): "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי". ושמרתיך בכל אשר תלך - בחינת שמירת הרגלין שהם כלי ההליכה, וכנ"ל.

והשיבתיך אל הארץ הזאת - שמכל הירידות והעליות תשוב אל הארץ הזאת, שהוא ארץ־ישראל, ששם הבית־המקדש, ששם עקר השגת התשעה היכלין הנ"ל כנ"ל. כי לא אעזבך וכו' - ודרשו רבותינו ז"ל שהבטיחו על הפרנסה, בחינת (שם לז, כה): "לא ראיתי צדיק נעזב" וכו' (בראשית רבה סט, ו), הינו שהבטיחו שיקבל ברכת הידים הנ"ל, שהוא בחינת ברכת הפרנסה שקבל יעקב מיצחק אביו, כמו שכתוב (בראשית כז, כח): "ויתן לך האלהים מטל השמים" וכו'. כי אף־על־פי שמבאר שם שעקר הוא ברכת השכל, אבל אצל הצדיקים הגדולים הכל אחד. כי על־ידי ברכת הפרנסה מקבלין ברכת השכל, כי אכילתם ופרנסתם היא בקדשה גדולה, עד שאכילתם ופרנסתם בעצמו הוא בחינת ברכת השכל, כי מקבלין המח והשכל על־ידי אכילתם, כמו שכתוב במקום אחר (סימן יז).

וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי - 'ואנכי לא ידעתי' - זה בחינת תכלית הידיעה דלא נדע, שהוא בחינת המקום, בחינת כתר, בחינת המסדר והמישב, שהוא בחינת המעכב כנ"ל. ועל־ידי־זה דיקא עקר השגת אלהותו, על־ידי הכאת הרדיפה בהמעכב כנ"ל. וזהו שאמר יעקב: אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי - שדיקא על־ידי ואנכי לא ידעתי - בחינת המעכב הנ"ל, על־ידי־זה דיקא השגתי עתה אלהותו, כי יש ה' במקום הזה - כי דיקא על־ידי המעכב בחינת מניעת הידיעה עד שיתישב, על־ידי־זה משיגין אור האין סוף וכו', כנ"ל.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה כא:): 'אין התורה מתקימת אלא במי שמשים את עצמו כאינו יודע'; כי דיקא על־ידי העדר הידיעה, שהוא בחינת המעכב הנ"ל, על־ידי־זה דיקא זוכה להשגת התורה שהוא השגת המחין. וזה בחינת מה שמובא בדברינו בהלכות תפלין הלכה ה', ובמקום אחר (הלכות בית הכנסת, הלכה ה, אות יט), שדרכו ז"ל היה לומר בכל פעם, שעתה אינו יודע כלל, ואחר־כך באיזה זמן השיג השגות נוראות, וכן כמה פעמים, כל ימי חייו. כי אצל כל ידיעה והשגה יש בחינת תכלית הידיעה דלא נדע וכו', ועין מזה במקום אחר (שיחות הר"ן סימן ג), ואחר־כך זוכין על־ידי־זה דיקא, שבטל עצמו וידע שאינו יודע כלל, על־ידי־זה דיקא זוכה אחר־כך להשיג מה שמשיג, מהעדר הידיעה אל הידיעה, שזהו בחינת (איוב כח, יב): "והחכמה מאין תמצא" - 'מאין' דיקא, והכל על־ידי שמחת המצוה, וכנ"ל.

ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה - כי שם בבחינת פגיעת הרדיפה בהמעכב, שהוא בחינת ויפגע במקום, כנ"ל, שם עקר היראה עלאה, בחינת (שמות ג, ו): "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים", שכשהמח רודף לראות ולהשיג - נופל עליו יראה מבחינת המעכב והמסדר הנ"ל. וזה בחינת (משלי א, ז): "יראת ה' ראשית דעת", בחינת (תהלים קיא, י): "ראשית חכמה יראת ה'", זה בחינת כתר, בחינת המעכב, שהוא ראשית הדעת והחכמה, כי הוא למעלה מהמחין, שמעכב המחין, שזה בחינת יראה, בחינת "כי ירא מהביט" וכו'. ועל־ידי־זה עקר השגת החכמה, בחינת "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב" וכו', כי דיקא על־ידי היראה בחינת "ירא מהביט" הנ"ל - על־ידי־זה משיגין שכל טוב וכו', כנ"ל.

וזהו אין זה כי אם בית אלהים - שהוא הבית־המקדש, שראה והבין, שאי אפשר להשלים תקון השגות אלו בשלמות, כי אם כשיבנה בית אלהים, שהוא הבית־המקדש האחרון שיבנה בזכותו, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (פסחים פח.). כי שם כל השגת התשעה היכלין כנ"ל. ועל־כן אמר בלשון 'אין זה' - שמרמז על כל החרבנות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סט, ז), הינו שאף־על־פי שהוא משיג עתה מה שמשיג, ורואה מה שרואה, אבל עדין אין זה תכלית ההשגה, כי אם בית אלהים - שהוא הבית האחרון, שאז דיקא יתתקן הכל, ויתבררו היכלי התמורות, ונזכה כלנו לשמחה עצומה, בחינת "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב), ואז דיקא יתתקן כל הנ"ל בשלמות.

וישכם יעקב בבקר - כאור היום, שאז נעשין כל העליות הנ"ל על־ידי תקון התפלה, כנ"ל (אות כ). ויקח את האבן וכו', ויצק שמן על ראשה - זה בחינת (שמות ל, כה): "שמן משחת קדש", שהם בחינת המחין, כידוע, שמשם נמשך שמן המנורה, שהוא בחינת שמן של נר חנכה (משנת חסידים, כסלו, פרק ב, א). כי כל האורות וההשגות שהם בחינת (משלי כ, כז): "נר ה' נשמת אדם" - נמשכין רק על־ידי הרדיפה והמעכב הנ"ל, והמעכב הוא בחינת 'אבן' - שנראה שמעכב כאבן, ומונע האור, אבל באמת על ידו עקר האור כנ"ל, שזהו בחינת (תהלים יח, יב): "ישת חשך סתרו" וכו', שהוא בחינת כתר, כידוע (זהר פנחס רכה.), בחינת המעכב הנ"ל, ודרשו רבותינו ז"ל (רש"י תהלים יח, יב): ושמא תאמר לפנים אין אור? תלמוד לומר (שם יח, יג): "מנגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש" וכו'. ועל־כן גם בגשמיות, כל התהוות אור האש הוא על־ידי הכאה דיקא, על־ידי שנתן השם יתברך בינה לאדם הראשון במוצאי שבת לקח שני אבנים וכו'. וזה בחינת (זהר שלח קסח.): 'אעא דלא סליק ביה נורא מבטשין ליה' וכו' (עץ שלא עולה בו האש – מבעטים אותו), שכל זה נמשך בשרשו מבחינת הכאת הרדיפה בהמעכב, שמשם נתהוין תשעה היכלין וכו' דלאו אנון נהורין וכו', כי הם גבוהים מכל האורות, ומשם דיקא המשכת כל האורות שבעולם. ועל־כן עקר הדלקת הנרות הוא בעת הקטרת, בחינת 'שמן וקטרת ישמח לב', וכנ"ל.

וזה אם יהיה אלהים עמדי - בחינת מלכות, בחינת (תהלים עד, יב): "אלהים מלכי מקדם", שזה בחינת עלית המלכות הנ"ל. ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך - בחינת שמירת ותקון נצח הוד יסוד שהם כלי ההליכה וכנ"ל. ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש - בחינת ברכת הידים, שהוא ברכת השכל שמתלבש בפרנסה וכו', כנ"ל. ועל־כן באמת 'לחם' מרמז לחמא דאוריתא, ו'בגד ללבש' בחינת חלוקא דרבנן, לבושין דנשמתא, כי הכל אחד אצל הצדיקים כנ"ל.

ושבתי בשלום אל בית אבי - 'אב' בחכמה. 'ושבתי' דיקא. שמכל מקום שיהיה שם - ישוב בשלום אל השכל והחכמה, שהוא בחינת 'בית אבי' כנ"ל, הן כשיכרח לירד למטה לבחינת היכלי התמורות יברר משם וכו', עד שיעלה וישוב אל השכל בשלום, והן כשירדף השכל בבחינת רדיפא הנ"ל, לא יהרס, חס ושלום, רק ישוב על־ידי תקון המסדר והמישב, בשלום, אל השכל, עד שישיג אור האין סוף בבחינת מטי ולא מטי וכו' כנ"ל. וזה והיה ה' לי לאלהים - כי אלו ההשגות הם עקר המשכת אלהותו עליו.

והאבן הזאת וכו' יהיה בית אלהים - שכלול מכל התשעה היכלין עם הפריסא הנ"ל, ששם השראת אלהותו יתברך, שהם בכלליות בחינת עשר קדשות, שהם שרש העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שהם בחינת עשרת הדברות. וזה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך - סוד מעשר ומעשר מן המעשר, שהכל בשביל ברכת השכל, שמכל ההשפעות שמקבלין ישראל, צריכין לתן מעשר, ומעשר מן המעשר, אל הכהנים והלויים, כי הכהנים אצלם כל הברכות כנ"ל, על־ידי עבודתם בבית־המקדש בשמחה, שמעוררים הלויים העוסקים בשיר בכל כלי שיר, שהוא בחינת עשרה מיני נגינה להמשיך שמחה, שעל־ידי־זה עקר כל התקונים הנ"ל, ועל־כן צריכין לתן להם מעשרות הנ"ל - כדי שיהיה נמשך הברכה על ידם לכל ישראל, שעקר הברכה הוא ברכת השכל, שכלול מעשר כנ"ל. וזה בחינת וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וזה שאיתא במדרש הנעלם (זהר חדש כח.): 'עלים וירדים בו' - כמה דאת אמר (תהלים קיח, כד): "נגילה ונשמחה בו", הינו כנ"ל, כי העליה והירידה היא כפי השמחה בו יתברך, שעל־ידי־זה עקר כל התקונים הנ"ל, כנ"ל: