# כה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/25/

וזה בחינת מלחמת יעקב עם שרו של עשו בחינת (בראשית לב, כד): "ויאבק איש עמו" וכו' - ואמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה עז, ג) שהוא שרו של עשו, כי זה ידוע, שכל מלחמתם היתה בענין הגליות שהאיש הנ"ל רצה להתגבר להאריך הגליות, ורצונו היה להגביר כל כך, עד שחס ושלום - לא יוכלו לצאת משם, כי מחמת שרואין שקץ הגאלה סתום ונעלם מאד מאד, על־כן הם אומרים שיתגברו, חס ושלום, עד שחס ושלום, אפס תקוה, ועקר התגברותם - הוא גלות הנפש - מה שמתגברים בכל פעם על כל נפש ונפש של ישראל, כמו שמתגברים, שמזה עקר אריכת הגלות הכללי, כידוע.

וכבר מבאר, שעקר התגברות הקלפות הוא על ידי העצבות כנ"ל, ולא היה אפשר להתגבר עליהם מחמת הענין שכתבנו לעיל (אות ח), שהא בהא תליא, כל מה שמתגברין בעצבות מתגברין התאוות, משגל וממון וכעס וכו', וכן להפך, כל מה שהתאוות מתגברין, העצבות מתגבר. וכפי התגברותם - אי אפשר לעלות ולעסק בתפלה ותקוניה כראוי לעלות למקום שצריכין לעלות, ששם מקור השמחה וכו'. על־כן כמעט אבדנו בענינו, לולא ה' עזרתה לנו, ששולח לנו בכל דור צדיקי אמת, שהם עוסקים בתקוננו ולוחמים עבורנו.

וזה בחינת מלחמת יעקב הנ"ל, שממנו עקר התחלת קדשת ישראל, והוא עקר שמחת ישראל, בחינת (תהלים יד, ז): "יגל יעקב ישמח ישראל", כי יעקב בחינת אמת, כמו שכתוב (מיכה ז, כ): "תתן אמת ליעקב" וכו', ואמת הוא אור הפנים, שהוא בחינת חיים, בחינת שמחה, כמו שכתוב בהתורה "צוית צדק" (בסימן כג לקוטי חלק א), כי עקר השמחה שהוא החיות, הוא על־ידי נקדת האמת שבלב איש הישראלי, שנפשו יודעת מאד קדשת אמונת ישראל, שזה כל שמחתנו, בחינת (תהלים קד, לד): "אנכי אשמח בה'", בחינת (שם לג, כא): "כי בו ישמח לבנו", וכמו שכתוב (שם מג, ד): "ואבואה וכו' אל אל שמחת גילי" וכו', בחינת (שם קמט, ב): "ישמח ישראל בעושיו". וכל אדם כפי מה שהוא, אם יזכר את עצמו, שאף־על־פי־כן הוא מזרע ישראל והבדילנו מן התועים בכמה בחינות וכו' - יכול לשמח את עצמו בכל מקום שהוא על־ידי־זה. ועל־כן עקר השמחה הוא בחינת קדשת יעקב, שהוא בחינת אמת שנשרש בנו בכל אחד מישראל.

אבל הבעל־דבר והסטרא אחרא מתגרה באיש הישראלי מאד, על זה ביותר, ובתחלה מסיתו ומחטיאו, חס ושלום, ומונע אותו מעבודת השם יתברך, ומטרידו בטרדת הממון והפרנסה וכו', ואחר־כך הוא מוסיף להתגבר עליו במרה שחורה ועצבות מאד, ובפרט כשמתעורר באיזה התעוררות לעשות איזה דבר שבקדשה בכונה, ולשוב להשם יתברך, שאז הוא מתגבר עליו בעצבות יותר, שזה מזיק מאד, כמובא בספרים הרבה מזה, ובפרט בדברי אדמו"ר ז"ל, וכמו שמבאר בלקוטי תנינא סימן מ"ח, שתכף כשהאדם רוצה להתקרב להשם יתברך הוא עברה גדולה כשיש לו עצבות וכו'. וכן דבר עמנו הרבה הרבה בזה, וכמבאר מזה בספריו הקדושים, וכמובן בהתורה הזאת 'אמצעותא', שעקר גלות ישראל, גלות השכינה, הוא העצבות. וזה היה כל מלחמתו של יעקב עם האיש שנאבק עמו, שרצה להגביר הגלות ולהאריכו מאד, שעקר הגלות הוא העצבות, כנ"ל.

וירא כי לא יכל לו (בראשית לב, כו) - כי כנגד יעקב בעצמו אין לו שום כח, כי היה קדוש וטהור מאד בקדשת הברית, ולא היה לו שום פגם בזה, שמשם כל העצבות, כידוע. ועל־כן באמת זכה שהוא עצם השמחה, עצם האמת, כנ"ל.

אבל בעוונותינו הרבים התגבר ויגע בכף ירכו – ואיתא (בראשית רבה עז, ג), שנגע בבניו ובדורות האחרונים, שהם בחינת רגלין, בחינת עקבות משיחא, שבהם נגע, כי עקר התגברותם הוא בבחינת רגלין, ששם אחיזת הקלפות, שהם העצבות, בחינת סטרא דמותא, בחינת (משלי ה, ה): "רגליה ירדות" וכו', ועל־ידי־זה ותקע כף ירך יעקב וכו', שמזה נמשך על־כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ואיתא (זהר וישלח קע:), שזה בחינת תשעה באב, שבו נחרב הבית־המקדש, שבא על־ידי התגברות הבכיה והעצבות בחנם, בבחינת (במדבר יד, א): "ויבכו העם בלילה ההוא" - 'אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות' (תענית כט.). כי עתה צריכין לבכות בתשעה באב ובחצות לילה על חרבן בית־המקדש, כדי להמתיק הדין בשרשו, לתקן הבכיה והעצבות הנ"ל, ובשביל אלו הנפשות שהם יוצאי ירכו של יעקב, לחם עמו יעקב הרבה.

וזה ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני - הינו שהאיש הנ"ל סבר מאחר שנגע בכף ירך יעקב, בבחינת רגלין להגביר שם העצבות, חס ושלום - יניחו יעקב לצאת ממנו ולפטרו, אבל יעקב בעצם כחו אמר לא אשלחך כי אם ברכתני - זה בחינת מה שכתב רבנו ז"ל (סימן כג תנינא) על פסוק (ישעיה לה, י): "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה", ומובא לעיל מזה, שהיגון ואנחה רוצים לברח ולנוס כשמתגברים בשמחה, אבל צריכין לחטף את היגון ואנחה - להכניסו בעל כרחו לתוך השמחה וכו'.

וזהו בחינה הנ"ל, שהשר של עשו שמשם כל הגליות, כי ממנו כל העצבות והיגון ואנחה, רצה לילך מיעקב כשעלה השחר, כי ראה, שאז כל אחד מישראל מתגבר לחטף הציצית והתפלין בזריזות בשמחה, ואומרים פסוקי דזמרה ושירות ותשבחות הרבה בשמחה, שבזה מעלין בכח הצדיקים את ניצוצות הקדושים מהיכלי התמורות, עד שעולים בכל העליות הנ"ל.

על־כן אמר ליעקב שלחני כי עלה השחר - שהגיע זמני לומר שירה, כי כל המלאכים למעלה אומרים שירה בשמחה, כי זה כל חיותם וקיומם, וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל (לקוטי תנינא סימן ה) שנקרא מדור המלאכים 'שחקים', על שם השחוק והשמחה וכו'. אבל כל קטרוגם של כמה מלאכים הוא על האדם שבעולם הזה, שאומרים (תהלים ח, ה): "מה אנוש" וכו', כי אין ראוי לו לומר שירה בשמחה, מחמת שמשקע בזה העולם שמלא תאוות שהם עצבות וכו', והם מתגרים בו. אבל אינם יודעים, שאדרבא, זה עקר השיר והשבח והשמחה של השם יתברך, כשעולה השמחה מזה העולם העשיה, שמלא עצבות יגון ואנחה, כשמתגברים בכח הצדיקים ומהפכים יגון ואנחה דיקא, לששון ושמחה וכו', כנ"ל.

ועל־כן אמר לו יעקב: לא אשלחך וכו', כי אתה רוצה לעלות למעלה ולומר שם שירה, שהוא בחינת שמחה, ובכאן בזה העולם אתה רוצה להפיל את בני בעצבות, ובראותך שעלה השחר, והם מתגברים בשמחת המצוות, אתה רוצה לילך מהם, לא כן הדבר, כי אני תופסך בעל כרחך, ואיני מניחך כי אם ברכתני - שהוא בחינת שמחה, כי כל הברכות הם בחינת "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה" וכו' (משלי י, כב), כי אני רוצה לתפס אותך בעל כרחך, להפך אותך לשמחה בחינת ברכה, שאתה בעצמך תשמחנו, שזהו בחינת "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" וכו' כנ"ל, שזהו בחינת (שם טז, ז): "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו", שזהו בחינת מה שמבאר שם על 'איתו אשלי ומושחו', שאתם בעצמכם על כרחכם וכו', בבחינת (ישעיה סו, כ): "והביאו את בני ישראל מנחה לה'" וכו', הינו שהעכו"ם בעצמם יתהפכו לשמח את ישראל, ובכח השמחה הזאת ממשיכין גם עתה, עד שחוטפין את היגון ואנחה שיתהפך לשמחה, שהוא בחינת ברכה, שזהו בחינת 'לא אשלחך כי אם ברכתני' וכו'. וזה שמובא, שאמר לו, שעתה אי אפשר לך לומר שירה עד שישראל יאמרו תחלה שירה, כמו שכתוב (איוב לח, ז): "ברן יחד כוכבי בקר" והדר "ויריעו כל בני אלהים", הינו שאמר לו, שעתה מתחיל קדשתי שהיא קדשת ישראל שיצאו ממני, שמעתה אין לכם רשות לומר שירה, עד שבני יאמרו תחלה, ועל־כן אני תופסך עד שתברכני, ותתהפך מיגון ואנחה, לששון ושמחה - לשמח את בני, עד שיזכו לברר מהיכלי התמורות.

כי זה עקר הברור בשלמות, כשממירין ומחליפין מרע לטוב, שמהפכין מיגון ואנחה לששון ושמחה, שעל־ידי־זה זוכין לילך ולהודיע אלהותו יתברך בכל העולמות, שזהו בחינת תקון נצח הוד יסוד כלי ההליכה, שזהו בחינת השירות והתשבחות שאומרים ישראל, עד שעולין עד הכתר, שהוא המסדר, ששם עלית יעקב, כמובא (פרי עץ חיים, עמידה, פרק יז): שקדשת יעקב עולה עד הכתר וכו'. ואז דיקא כשישראל יאמרו שירה בשמחה - אז דיקא תוכל לעלות ולומר שירה גם כן, כי עתה שכבר התחיל ממני קדשת ישראל, עתה אי אפשר לכם לומר שירה, עד שיאמרו בני תחלה. וזה דיקא על־ידי שמהפכין היגון ואנחה לשמחה, שזה בחינת: לא אשלחך כי אם ברכתני - שאתה בעצמך דיקא תתהפך לברכני ולשמח את בני, כנ"ל: