# ל

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/30/

וזה בחינת מה שמצות הדלקת נר חנכה היא מעת יציאת הכוכבים, עד שתכלה רגל מן השוק (שבת כא:), כי עקר העצבות שהיא עקר גלות השכינה, נמשך מבחינת פגימת הלבנה. כי המאורות הם בחינת שמחה כנ"ל (אות יט), ובתחלה היו שניהם גדולים, ועל־ידי קטרוג הירח נתמעטה (חלין ס:), שזהו בחינת "יהי מארת" - 'חסר' (זהר בראשית יט:), ומזה החסרון הוא יניקת העצבות, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (זהר פנחס רלד.): "מארת חסר דא לילית", שמשם כל היללה והעצבות והמרה שחורה שהיא בחינת חשך. וישראל עם קדוש עוסקים בזה בעבודתם למלאות פגימת הלבנה, כידוע, שהעקר על־ידי עשית המצוות בשמחה, כי דיקא על־ידי שמחת המצוה מתקנים פגימת הלבנה שהיא בחינת עצבות, כנ"ל.

ועל־כן קדוש הלבנה נוהגין ישראל לקדשה בשמחה רבה, וכמו שכתוב בשלחן ערוך (ארח חיים סימן תכו סעיף ב) שנוהגין לעשות רקודין ומחולות בשעת קדוש לבנה, וכמו שמזכירין בברכת הקדוש: 'ששים ושמחים לעשות' וכו' (סנהדרין מב.), כי קדוש הלבנה הוא תקון ומלוי פגימת הלבנה, וכמו שאומרים אז: למלאות פגימת הלבנה וכו'. ועל־כן מקדשין אותה בשמחה, כי עקר תקון מלוי פגימת הלבנה הוא על־ידי שמחה, כנ"ל.

ועל־כן ישראל מונין ללבנה דיקא (סכה כט.), שהיא בחינת מאור הקטן, כי בשבח ישראל נאמר (דברים ז, ז): "כי אתם המעט מכל העמים", ודרשו רבותינו ז"ל (חלין פט.) 'שאתם ממעיטין עצמכם כשאני משפיע לכם טובה' וכו', שזהו בחינת שבח הצדיקים הגדולים שנקרא כל אחד 'קטן' כמו הלבנה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם ס:): 'צדיקים יקראו על שמך, יעקב הקטן, דוד הקטן' וכו'. כי עקר שלמות השמחה משיגין הצדיקים, והם ממשיכין השמחה עלינו, וכל שמחתם של הצדיקים, הוא על־ידי קטנות ושפלות וענוה דיקא, בבחינת (ישעיה כט, יט): "ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו".

כי העכו"ם והרשעים הכרוכים אחר העולם הזה, כל שמחתם היא רק על־ידי גאוה וגדלות, דהינו כשמשיגין איזה עשירות או כבוד וגדלה - הם מתנשאים בעצמן ושמחים בזה. ועל־כן באמת אין שמחתם שמחה כלל, כי שמחתם מערבבת תמיד, בבחינת (קהלת ב, ב): "לשחק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה", כי באמת בעסקי עולם הזה - אין שום שמחה כלל, ועל־כן נקרא כל שמחתם (שם ז, ו): "שחוק הכסיל", שהוא עצבות ומרה שחורה, כמו שאיתא בזהר (תקוני זהר קמ.), ומובא בהתורה "צוית צדק" (בסימן כג), כי "אחרית שמחה תוגה" (משלי יד, יג), כי מאחר שכל שמחתו הוא תאוות עולם הזה שמתגאה בעשרו וכיוצא, בודאי אין זה שמחה כלל.

כי זה ידוע לכל, שאין שום אדם ממלא תאותו בעשרו, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו (קהלת רבה א, לב). וכל מה שיש לו יותר - חסר לו יותר, בפרט שעל־פי רב מתנהג בגדולות, עד שעתה חסר לו יותר באמת – מבתחלה - לפי הנהגתו עתה. וכן בכל התאוות, בפרט שמכרח למות ולא במותו יקח הכל. וכן כל מה שיש לו גדלה וכבוד יותר - הוא מתגאה בעצמו, עד שחסר לו כל הכבוד וההתנשאות של כל העולם, ומתקנא באחרים שיש לו גדלה וכבוד וכו' כידוע כל זה.

ועל־כן על־ידי גדלות וגאוה - אין שום שמחה כלל, רק שנדמה שהם שמחים, אבל באמת כל שמחתם נהפכת ליגון, בבחינת "ואחרית שמחה תוגה" וכנ"ל. אבל שמחת הצדיקים, שהיא שמחת ישראל, היא על־ידי הקטנות דיקא, שהם קטנים בעיניהם כל כך, שכל מה שמקבלים מהשם יתברך הם שמחים בו, ואפלו כשיש להם יסורים ועניות, חס ושלום, הם שמחים ביסורים, ומכל שכן כשמשפיע להם איזה טובה - הם מקבלים בשמחה, ומודים להשם יתברך בין בטיבו בין בעקו, חס ושלום, כמו שכתוב (תהלים נו, יא): "בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר", ואינם מתגאים להתאוות בכל פעם יותר, רק הם שמחים בחלקם, כי יודעים שגם זה המעט הוא חסד חנם מאתו יתברך, וכל שמחתם היא שמחה נצחיית - שממשיכין על עצמם שמחת המצוות, שהיא שמחה אמתיית הקימת לנצח, וכל מה שהם קטנים בעיניהם יותר, ויודעים שפלותם ביותר כמה וכמה פגמו וכו' - הם מתגברים על־ידי־זה יותר לשמח בשמחת המצוה, על שאף־על־פי־כן הוא זוכה לעשות מצוה, שזהו בחינת "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" הנ"ל, וכמבאר מזה לעיל ובמקום אחר.

ועל־כן כשנחם השם יתברך את הלבנה מפגימתה, אמר לה: 'צדיקים יקראו על שמך יעקב' וכו', כי כל נחמתה היא שמחה, שהיא תקון פגימת הלבנה. על־כן אמר לה שצדיקים יקראו קטנים על שמך, שעל־ידי־זה כל שמחתם, על־ידי קטנות ושפלות, שזאת השמחה קימת לנצח, בחינת שמחת המצוה, שזהו עקר תקון פגימת הלבנה, כנ"ל.

וזהו בחינת מה שנתן להלבנה את הכוכבים להפיס דעתה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ו, ד), זה בחינת (דניאל יב, ג): "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", שהם הצדיקים המצדיקים את הרבים, שהם מצדיקים ומזכים את הרבים - שמכניסים בהם שמחה, שזה עקר התקון, על־ידי שמוצאים בהם נקדות טובות של המצוות בכל אחד ואחד אפלו בהגרוע שבגרועים, וכמבאר בדברינו בזה הרבה. וכמו שמבאר (בלקוטי מוהר"ן סימן רפב) על פסוק "ועוד מעט ואין רשע" וכו' שזה בחינת "אזמרה לאלהי בעודי" וכו', שזהו בחינת "ומצדיקי הרבים ככוכבים", שהם בחינת נקדות המאירים ומשמחים לב ישראל, שהם מפיסין דעתה של הלבנה על פגימתה, שהיא בחינת עצבות ומרה שחורה, כי על־ידי בחינת 'ומצדיקי הרבים ככוכבים' - נתמלא אורה, כי הם משמחים נפשות ישראל, שזה עקר תקון פגימתה כנ"ל.

וזה בחינת מה ש הדלקת נר חנכה - שהיא בחינת המשכת שמחת המצות כנ"ל - הוא מעת יציאת הכוכבים (ארח חיים, סימן תרעב, סעיף א) - בחינת "ומצדיקי הרבים ככוכבים", שהם הצדיקים המשמחים לב ישראל על־ידי נקדת המצות כנ"ל. עד שתכלה רגל מן השוק (שם) - שזה עקר התקון הנעשה על־ידי שמחת המצוה, שהיא להעלות הרגלין, שמשם עקר יניקת הסטרא אחרא שהיא בחינת עצבות כנ"ל, כי על־ידי שמחת המצוה מעלין המלכות וכו', עד שהמצוה הולכת לעורר כל העולמות לעבודת השם יתברך, שזה בחינת עלית הרגלין - שמעלין הרגלין מיניקת הסטרא אחרא, עד שילכו בכל העולמות לעוררם להשם יתברך. וזהו בחינת עד שתכלה רגל מן השוק - שהוא מקום אחיזת החיצונים, להעלות הרגלין משם על־ידי הדלקת נר חנכה, שהיא בחינת שמחת המצוה שזוכין על־ידי 'מצדיקי הרבים ככוכבים', וכנ"ל: