# לח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/38/

ועל־כן היה זוכה יוסף הצדיק לחלומות צודקים ואמתיים, וגם היה יודע לפשר חלמין שבשנה של אחרים, כי השנה היא אחד מששים במיתה (ברכות נז:), ועצבות היא סטרא דמותא, כי עקר השנה הוא מחמת שנתיגעו המחין. ושרש השנה בקדשה שהיא שנת הצדיקים, נמשך מבחינת הרדיפה והמעכב הנ"ל, שעל־ידי־זה שהמחין רודפין להשיג, והמעכב מעכבם עד שיתישב וכו', ועל־ידי־זה נעשין תשעה היכלין הנ"ל, ועל־ידי־זה משיגין אור אין סוף וכו', ואף־על־פי שאלו התשעה היכלין לא מתדבקין ולא מתידעין וכו', אף־על־פי־כן משם נמשכין כל המחין דקדשה של צדיקי אמת, כי הם אורות הצחצחות, שהם שרש כל המדות, שמשם השתלשלות כל המחין על־ידי הצמצומים והכלים שעושין הצדיקים במעשיהם הטובים. אבל מחמת יגיעת המחין על־ידי הרדיפה והמעכב, על־ידי־זה מכרחין לישן לתת ניחא למחין, ואז דיקא בשעת השנה, הצדיק מברר ביותר מהיכלי התמורות ועולה נשמתו, שהיא המחין, למקום שעולין ומשיגין אז דיקא מה שמשיגין, שזהו בחינת מה שמבאר לעיל (באות כד), בפרשת 'ויצא' 'ויפגע במקום וילן שם וכו' ויחלם' וכו', עין שם.

ועל־כן צריכין לזהר לישן מתוך דברי תורה, כדי לישן מתוך שמחה, שלא יטעם טעמא דמותא. וזה שבקש דוד (תהלים יג, ד): "האירה עיני פן אישן המות", וכן נתתקן לכל אחד לומר קדם השנה בברכת 'המפיל' 'והאר עיני פן אישן המות' הינו כנ"ל. וזה שנסמך לפסוק "עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם עד אנה ירום אויבי עלי", שנסמך לזה "הביטה וכו' האירה עיני פן אישן המות", כי צעק מאחר שהגלות מתגבר כל כך, שעקרו הוא יגון ועצבות, בחינת 'יגון בלבבי יומם', על־כן אני מבקש 'האירה עיני פן אישן המות', שהשם יתברך יאיר עיניו, שיוכל לשמח נפשו, שלא יישן המות, שלא תהיה השנה בבחינת סטרא דמותא, חס ושלום, שהיא בחינת יגון ועצבות, כי אלו הארבע פעמים 'עד אנה', שצעק דוד במזמור זה הם כנגד הארבע גליות, כמו שפרש רש"י שם, ועקר כל הגליות הוא עצבות.

ועל זה צעק דוד והתפלל שיהיו ישראל נצולין מהיגון והעצבות, שלא ירום אויביהם עליהם על־ידי־זה, חס ושלום, שלא יישנו המות על־ידי־זה כנ"ל, כי כל מה שצעק דוד והתפלל, היה הכל עבור כלל נפשות ישראל, והעקר על גלות הנפש, שמתפשט ומתגבר מאד על כל אחד ואחד, שעקר הגלות היא העצבות כנ"ל. ועל־כן נסמך מיד לזה "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה'" וכו', שחזק את עצמו ואת כל נפשות ישראל הכלולים בו, ואמר, שבטוח בחסדו יתברך, ועל־ידי־זה משמח את עצמו, בחינת 'יגל לבי בישועתך' וכו', כי זה עקר התקון של כל אחד ואחד, שיחזק לבו בבטחון גדול בחסדי השם יתברך, שבודאי לא יעזב אותו, עד שישמח ויגיל נפשו, בחינת 'יגל לבי בישועתך' וכו'.

אבל אלו שאינם זוכים לזה, אזי השנה שלהם נאחז בהסטרא דמותא, כפי הפגם שלהם בהמחין, ועל־ידי־זה חלומות שלהם מערבבים וכו', כמו שאיתא בזהר הקדוש (מקץ ר.). כי כל פגם המחין והדעת של כל אחד הוא מחמת פגם המסדר והמישב, שאינו זוכה לכח המסדר והמישב את המחין כראוי, כי אם היה לו ישוב הדעת כראוי, בודאי לא היה כרוך אחר שטותים ומעשים שאינם הגונים כאלה. וכמו שכתוב במקום אחר (בסימן י' תנינא): שעקר ההתרחקות מהשם יתברך הוא מחמת שאין לו ישוב הדעת. ומבאר שם, שעקר ישוב הדעת הוא על־ידי שמחה וכו', עין שם. הינו כנ"ל, כי הא בהא תליא, מחמת שאינו מתגבר בשמחה מה שעל כל פנים נצל שלא עשני גוי והבדילנו מן התועים בכמה בחינות וכו', על־ידי־זה מחו בגלות וכו', וכל מה שגלות הדעת מתגבר יותר, מתגבר העצבות יותר, וכן להלן, ומחמת זה כל ההתרחקות מהשם יתברך.

והתקון לכל זה הוא הצדיק האמת, בחינת יוסף, שיודע בעמקות חכמתו לשמח נפשות ישראל בכל מקום שהם, כנ"ל (אות לב), ועל־כן היה יודע לפשר חלמין, כי היה יכל לידע לברר הטוב מן הרע שבהיכלי התמורות, שעל־ידי־זה ידע פתרון החלום, אפלו של ההמון שכל ערבובו הוא על־ידי בלבול היכלי התמורות. כי הוא ידע לברר כל זה, כנ"ל: