# מב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/42/

וזה ועתה אל תעצבו (מה, ה) - שמאחר שזוכים להתקבץ יחד אל הצדיק האמת בחינת יוסף, בודאי אין להתעצב עוד, רק צריכין לשמח הרבה, בבחינת (משלי כט, ב): "ברבות צדיקים ישמח העם". כי כל מי שבא אל הצדיק, בתוך כלל הקבוץ, הוא בכלל צדיק, כי "עמך כלם צדיקים" (ישעיה ס, כא) - שאצלם מקור השמחה, בחינת (תהלים צז, יב): "שמחו צדיקים בה'", "רננו צדיקים בה'" (שם לג, א), רק מחמת מרירות הגלות בכלל ובפרט - נעלם בחינת צדיק שיש אצל כל אחד. אבל תכף כשמתקבצים אל הצדיק שהוא איש אשר רוח בו, מאיר בחינת נקדת צדיק שיש אצל כל אחד.

ועל־ידי־זה נתרבה השמחה בבחינת (משלי יג, ט): "אור צדיקים ישמח" (וכמו שמבאר בהתורה "חדי רבי שמעון" בסימן סא על פסוק זה), ועל־כן אז "ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה, כז), בחינת חיות ושמחה, וכמו שכתוב שם: "רב עוד יוסף בני חי", ופרש רש"י: 'רב לי עוד שמחה וחדוה' וכו', כי עקר השמחה שהיא האמת והאמונה הקדושה, שזה כל החיות והשמחה וכו' כנ"ל, עקרו הוא על־ידי הבנים שמולידים, שעל־ידי־זה נתרבין בני ישראל, בחינת (משלי י, א): "בן חכם ישמח אב" וכו', וכמו שמברכים: 'ישמח האב ביוצאי חלציו' וכו', ונאמר (משלי כג, כה): "ישמח אביך ואמך", כי האמונה הקדושה צריכין לגלות מדור לדור, שזהו עקר השמחה. וזהו "עבדו את ה' בשמחה וכו' דעו כי ה' הוא האלהים" (תהלים ק, ב), שזה עקר השמחה וכו', וסים "ועד דר ודר אמונתו", וכתיב: "חסדי ה' עולם אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי" וכו' (שם פט, ב).

ועל־כן עקר השמחה בו יתברך שהתחיל מאברהם, שהוא התחיל לגלות אמונתו בעולם, עקרה נתגלה על־ידי יעקב שהיתה מטתו שלמה, שהוליד שנים עשר שבטים כלם צדיקים. וכל מה שנולד שבט - נמשך שמחה כנ"ל. אך עקר התלהבות אור השמחה היתה על־ידי הולדת יוסף כנ"ל. אבל הבעל דבר התגרה מאד בהם, ועשה ביניהם מחלקת שהוא פגם השמחה מאד, כי עקר השמחה על־ידי האהבה והשלום, בחינת (ישעיה נה, יב): "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון", כי העקר שיתקבצו ישראל יחד אל הצדיק, בחינת יוסף, כנ"ל, שעל־ידי־זה עקר השמחה, וכנ"ל: