# מג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/43/

ועל־כן בסוף היה כל הרעש על־ידי בנימין, כי בנימין, היה הבית־המקדש בחלקו (מגלה ט.), שהוא המקום הקדוש והנורא, ששם יכולין לקבל אור השמחה הקדושה הזאת. כי באמת עקר שלמות השמחה הוא על־ידי כל התקונים הנ"ל, שנמשכין על־ידי הצדיק האמת, שמשמח נפשות ישראל, עד שמבררין מהיכלי התמורות ועולין וכו', עד שהמחין רודפין להשיג וכו', והמסדר והמישב מעכבים וכו', ומשם נעשין התשעה היכלין על־ידי הרדיפה והמעכב, שהוא בחינת כתר ששם מקור השמחה, בחינת (ישעיה לה, י): "ושמחת עולם על ראשם" כנ"ל. אבל זאת השמחה קשה מאד לסבל בזה העולם, כי היא למעלה מנפש רוח נשמה וכו', וצריכין המקום הנורא שהוא מקום בית־המקדש, שהוא נמשך בשרשו ממקום ההוא, שהוא בחינת כתר שנקרא 'מקום', בחינת (יחזקאל ג, יב): 'ברוך כבוד ה' ממקומו', שזהו בחינת "ויפגע במקום" הנאמר ביעקב (כמו שכתוב לעיל באות כד). וזה המקום זכה בנימין הצדיק שהיה בחלקו.

ועל־כן אף־על־פי שנולד יוסף הצדיק שיכול לשמח את ישראל, כנ"ל - לא נשלם המטה הקדושה עד שנולד בנימין בארץ־ישראל, כי אין מקום בעולם שיוכל לסבל אור השמחה הזאת, שהוא לשמח בו יתברך, שזה אי אפשר לבאר ולספר, כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלביה. על־כן אין מקום בעולם לזה, כי אם מקום בית־המקדש ששם מקור השמחה, בחינת (שיר השירים א, ד): "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך", ומשם נמשך השמחה לכל ישראל, לכל אחד ואחד בלבו, כפום מה דמשער בלביה (כפי שמשער בלבו), כפי מעשיו הטובים. והעקר כפי התקרבותו לצדיקי אמת, שהם יכולים לשמח הכל, אפלו הגרועים מאד, כי הם יכולים להפך יגון ואנחה לשמחה וכו', כנ"ל: