# מד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/44/

ועל־כן באמת עתה בגלות, שנחרב הבית־המקדש - קשה מאד לשמח, כי אם בכח הצדיקים, שיש להם דעת גדול ונפלא, שנחשב כבנין בית־המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לג.): 'כל מי שיש בו דעה' וכו', שהם ממשיכים עלינו שמחה בו יתברך, כדי שנוכל להתקים בגלות המר הזה. ועל־כן קראה לו אמו 'בן אוני' (בראשית לה, יח), כי רחל מתה אז, ונקברה בפרשת דרכים, כדי שיוכלו ישראל לבכות על קברה בעת החרבן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פב, י).

ועל־כן מחמת שרחל אמנו ראתה גדל החרבן שיהיה קדם שנזכה לקץ האחרון, על־כן קראה שמו 'בן אוני' - על שם גדל האנינות והבכיה, שצריכין בכל לילה לבכות על חרבן בית־המקדש. וכן צריך כל אחד לצעק ולבכות הרבה בכל יום על פגמיו, שמעכבין בנין בית־המקדש, שזה בחינת "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה" וכו' (ירמיה לא, יד). אבל אביו קרא לו בנימין, על שם ארץ־ישראל, כי יעקב קרא אותו בן ימין, על שם הסוף, שנחזר לארץ־ישראל ויבנה בית־המקדש בחלקו של בנימין, ששם מקור השמחה. הינו שיעקב אמר, שגם עתה צריכין לקרותו בנימין, על שם ארץ־ישראל, שהיא בחינת שמחה, כי גם עתה בגלות אסור להיות בעצבות, רק צריכין לצעק ולבכות ולפרש שיחתו איזה שעה ביום, אבל בכל היום צריכין להיות בשמחה, לשמח נפשו בכל דרכי העצות. כי על־ידי שמחה, עקר הברור מהיכלי התמורות, שעל־ידי־זה דיקא, יוצאין מן הגלות, כל אחד לפי בחינתו, בבחינת 'כי בשמחה תצאו', וכנ"ל: