# מו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/46/

וזה (תהלים קכב, א): שמחתי באמרים לי בית ה' נלך - כי עקר השמחה הוא בבית ה', שהוא מקום בית־המקדש, שנמשך מבחינת מקומו של עולם, בחינת 'ברוך כבוד ה' ממקומו' וכו' כנ"ל. וזהו עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם - ששם עקר העמידה והקיום של הרגלין, שהעקר לברר בחינת רגלין כנ"ל, אבל שלמות ברורם הוא, כשבאין ברגליו אל בית־המקדש, וכן אל צדיקי אמת, שהם בבחינת בית־המקדש, ששם עקר שלמות השמחה וכו' כנ"ל. וזהו ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להדות לשם ה' - הינו כי ירושלים של מטה מכון כנגד ירושלים של מעלה, שהוא המקום העליון הנ"ל, בחינת 'ויפגע במקום' הנ"ל, ששם עלו שבטים וכו' להדות וכו', כי לשם כל העליות, כי עקר כל העליות על־ידי התקונים הנ"ל הוא - לעלות לשם למקום העליון, ששם עקר התודה וההודאה בשמחה בחינת 'להודות לשם ה''. וזהו שאלו שלום ירושלים וכו', יהי שלום בחילך וכו' למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך וכו'. כי העקר תלוי בשלום כנ"ל.

כי המחלקת הוא בחינת שנאה וכעס, בחינת עצבות שבא מהיכלי התמורות, שממירין ומחליפין הכל, ומכניסין סברות של שקר בלב, לשנא את חברו בחנם, עד שאפלו בין צדיקים וכשרים, מרבים מחלקת, על־ידי סברותיהם המהפכות מן האמת, שזהו בחינת המחלקת של השבטים על יוסף הצדיק, עד שמכרוהו לעבד וכו'. אבל סוף כל סוף נתהפך הכל לטובה, בכח הצדיקים הגדולים, שיודעים להמשיך שמחה גם במרירות הגלות, שעל־ידי־זה מוציאין מן הגלות מהיכלי התמורות וכו', כנ"ל: