# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/5/

וזה בחינת ארבעה צריכין להודות שהם הולכי מדבריות וכו', כי אלו הארבעה הם כנגד הארבע בחינות הנ"ל, שכנגדן הם הארבעה מיני לחם של התודה כנ"ל. כי כל אחד מהארבעה צריכין להודות כלול מכלם, ועל־כן כל אחד צריך להביא ארבעה מיני לחם בתודה, וכן כל אחד צריך לכל התקונים שמבארין בהתורה הנ"ל. אבל אף־על־פי־כן, כל אחד מהארבעה צריכין להודות - הוא כנגד בחינת תקון אחד מארבעה הנ"ל, שכנגדו הוא בחינת מין לחם אחד מארבעה מיני לחם הנ"ל.

[וכן ראיתי באלשיך, לפי דרכו הקדוש, שמבאר בפרשת תודה (תורת משה, ויקרא ז, טז), שהארבעה מיני לחם - הם כנגד הארבעה צריכין להודות, אף־על־פי שכל אחד מחיב להביא כל הארבעה מיני לחם; עין שם. כי זה כלל בכל מקום, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, ואף־על־פי־כן יש לו בחינה בפני עצמו. ואפלו בנגלות הוא כן, כגון ארבעה יסודות שכל אחד הוא כח בפני עצמו, שהעפר קר ויבש, והאש חם ויבש וכו'. וכל אחד כלול מכלם. ואף־על־פי־כן העפר הוא כח בפני עצמו, והאש כח בפני עצמו, מכל שכן בכל חכמות הקבלה, כמבאר בכתבי האר"י ז"ל, ומובא בדברינו (בהלכות פריקה וטעינה, הלכה ד)].

כי הארבעה צריכין להודות, מבארין במזמור 'הודו', כמבאר בגמרא (ברכות נד:), שמשם למדו שאלו הארבעה - צריכין להודות, והם הולכי מדבריות כמו שכתוב: "תעו במדבר" וכו'. וזה כנגד בחינת מלכות שיוצאה מהגלות על־ידי שמחת המצוה שהוא בחינת תודה והודאה כנ"ל. כי בתחלה, כשהאדם בצרה, חס ושלום, ועקר הצרה והגלות הוא בחינת עצבות כנ"ל, זה בחינת הולכי מדבריות, בחינת 'תעו במדבר בישימון דרך' וכו'.

כי אלו הארבעה צריכין להודות - מרמזין על כל אדם, בפרט בגלות הזה שעוברין על כל אדם בכל עת בחינת כל הארבעה הנ"ל, וכמבאר במקום אחר, והשם יתברך מצילו בכל עת. וחיב אדם להודות להשם יתברך בכל יום על כל הנסים והנפלאות שעושה עמו בכל יום הרבה, מה שיכולים לראות ולהבין מה שהשם יתברך מצילו בכל יום, מי שמשים לב על דרכיו, והרבה הרבה מה שאינו יודע כלל, כי אין בעל נס מכיר בנסו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה לא.).

ועל זה תקנו רבותינו ז"ל כמה ברכות והודאות בכל יום, ובפרט בברכת מודים שאומרים שלש פעמים בכל יום: נודה לך וכו', ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים וכו', וכן ב'נשמת' שאומרים בשבת, וכן הרבה. רק שברכת 'הגומל' בשם ומלכות אין אומרים כי אם כשעובר על האדם בגשמיות אלו הארבעה הנ"ל, שהם הולכי מדבריות וכו', אבל הרבה הרבה נסים ונפלאות עוברין על כל אדם מעין אלו הארבעה הנ"ל, שבשביל זה חיבין להודות הרבה בכל יום בשמחה, כי עקר הוא להתגבר בשמחה, שהוא להסתכל על חסדי ה' ונפלאותיו שעושה עמו בכל יום בתוך הצרה עצמה, ולבטח בחסדו יתברך ולשמח בישועתו, [וכמבאר בדברינו הרבה מזה על התורה "ימי חנכה הם ימי הודאה" בלקוטי תנינא סימן ב, בהלכות כלאי בהמה, הלכה ד', ובהלכות פריקה וטעינה, הלכה ד', עין שם].

וזה בחינת הולכי מדבריות, כי י ש שהוא בבחינת הולכי מדבריות, וכשיוצא משם - צריך להודות בשמחה, ועל־ידי־זה מעלה המלכות מבין הקלפות שהוא תקון ראשון הנ"ל, כי בתחלה היה בבחינת הולך במדבר ממש, בחינת תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, ועל־ידי שצעק אל ה' הצילו, וצריך להודות בשמחה. וזה בחינת מלכות עולה מן הקלפות, שהם בחינת מדבר שמם וישימון דרך, ועל־ידי ההודאה בשמחה, יזכה לצאת מהם לגמרי, שזה בחינת עלית המלכות מבין הקלפות הנ"ל.

ויש שהוא בבחינת יוצא מבית האסורים, שהוא כנג ד בחינת תקון שני, שהוא תקון הרגלין, על־ידי ששמחת המצוה הולכת לעורר הכל להשם יתברך וכו', (כמו שכתוב שם). ואת זה לעמת זה, יש שהם מתגברין ותופסין בחינת רגלין, בבחינת בית האסורים, שהוא בחינת פגם הרגלין - שאין מניחין אותו לצאת, בבחינת (איכה ג, ז): "גדר בעדי ולא אצא", בחינת (תהלים קז, י): "אסירי עני וברזל", בחינת (איוב לג, יא): "וישם בסד רגלי", שזהו בחינה, שאפלו כשיוצא מהמדבר שהוא שמם לגמרי, והוא בתוך הישוב, אף־על־פי־כן מתגברין עליו ואין מניחין אותו לילך כראוי בדרכי הקדשה, כאלו הוא בבית האסורים ממש, בבחינת (תהלים פח, ה): "נחשבתי עם יורדי בור הייתי כגבר אין איל". כי עקר ההצלה מהצרות של אלו הארבעה הנ"ל - הוא מה שנצולין מחילות היצר־הרע והסטרא אחרא, שמתגברין על כל אדם בכמה בחינות בכל יום, כי חוץ מזה הכל הבל.

ועל־כן מרמזין כל הארבעה הנ"ל, על כל מיני צרות הנפש העוברין על כל אדם לפי בחינתו ומדרגתו בכל עת, ומי שמשים לבו על מה שעובר עליו - יכול להבין מההרפתקאות שעוברין עליו את כל דברינו היטב. והעקר להתגבר בשמחה על־ידי כל ההרחבות והישועות שימצא בתוך הצרות בעצמו, ויבין מהם עזרתו וישועתו יתברך, כמו שכתוב (תהלים קכד, א) "לולי ה' שהיה לנו" וכו', וכמו שכתוב (שם צד, יז): "לולא ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי", "לולא תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי" (שם קיט, צב). וכמו שכתוב (שם קכד, ו): "ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם" וכו', וכן הרבה.

וכל אחד כפי מה שפוגם בבחינת התקונים המבארין בתורה הנ"ל, כמו כן עוברין עליו צרות, חס ושלום, מבחינת הארבעה הנ"ל, שהם הולכי מדבריות ויושבים בבית האסורים וכו', כי באלו הארבעה כלולים ומרמזים כל הצרות, חס ושלום, כי הם מרמזים על כל הארבע גליות, שבהם כלולים כל הצרות חס ושלום, כמובא.

ועל־כן יש, שלפי בחינתו כבר יצא מהמדבר שמם, והגיע לבחינת ישוב, דהינו שנתקרב לצדיקי אמת וכשרי הדור המדריכים אותו בדרך ישרה וכו', בבחינת וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב, אבל כשרוצה להרים בחינת הרגלין לילך בדרכי ה', [שזהו בחינת תקון נצח הוד יסוד הנ"ל שהם כלי ההליכה] - אזי מתגברין כנגדו הסטרא אחרא, שהם כנגד הרגלין דקדשה - שרוצים לתפסו כמו בבית הסהר ממש, לבלי להניחו לצאת משם ולילך אל בתי כנסיות ובתי מדרשות להתפלל וללמד, מכל שכן לילך ברוחניות בדרכי ה', ולעורר אחרים לעבודתו יתברך, שזהו בחינת ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל, בחינת יושבי בבית האסורים. וכשנצול משם - צריך להודות בשמחה, ועל־ידי־זה נמשך בחינת תקון הרגלין הנ"ל, [שהוא בחינת מלכות שמלביש את נצח הוד יסוד כמו שכתוב שם].

ויש בחינת חולה ונתרפא - שהוא תקון הידים [שהם בחינת חסד גבורה תפארת], כי עקר הכח הוא בידים, ושם הדפק, שבו תלויים כל מיני חולאות ורפואתם, כי על־ידי הידים נמשך ברכת השכל, כמו שכתוב שם, שמשם כל החיות בחינת (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה", וכשפוגמין בזה, על־ידי־זה באין חולאות, חס ושלום, שהיא קלקול החיות, שהוא בחינת פגם הידים הנ"ל, וכשנתרפא - צריך להודות בשמחה, שזהו בחינת תקון הידים, שעל ידם נמשך ברכת השכל, כנ"ל.

יורדי הים באניות - זה בחינת תקון המחין בשלמות, על־ידי שנתתקן גם המסדר והמישב וכו', שעל־ידי־זה עקר תקון המחין. כי כל זמן שלא תקן בחינת המסדר והמישב, אזי אי אפשר להשיג שום השגה מחמת רבוי אור, ואזי הוא בבחינת 'יורדי הים', שהרוח סערה מתגבר עליהם וכו'. כי אלו הצדיקים והכשרים הזוכים על־ידי עשית המצוה בשמחה לכל בחינות התקונים הנ"ל, עד שהמחין שלהם רודפין להשיג אור האין סוף וכו', הם בבחינת יורדי הים החכמה באניות, עושי מלאכה במים רבים - שהם מימי הדעת, ורק הם רואים ויודעים כמה גדולים מעשי ה' ונפלאותיו, בבחינת 'המה' דיקא ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה.

אך לפעמים מתגבר, חס ושלום, הרוח סערה, בבחינת ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו יעלו שמים ירדו תהומות וכו', וזה בא על־ידי שלא נתתקן כראוי בחינת המסדר והמישב את המחין, שהוא בחינת הפריסה המעכב את המחין בשעת רדיפתן להשיג. ואזי אי אפשר להגיע למחוז חפצם להשיג מה שצריכין להשיג, כי המחין מתבלבלין כשכור, מחמת רבוי אור, ואזי הם בבחינת יעלו שמים ירדו תהומות וכו', כי העליה היא שלא כסדר, ועל־ידי־זה נשלך למטה עד התהומות וכו', כמו שכתוב בדבריו ז"ל במקום אחר על זה הפסוק (בסימן קסג). כי תקון המחין בשלמות, שעקרו על־ידי המסדר והמישב, זה אי אפשר כי אם על־ידי בחינת 'מי יימר' הנ"ל, שהוא על־ידי שיורדין למקום הקלפות להיכלי התמורות לברר הקדשה משם וכו' כנ"ל. ועל־כן בהכרח לכל הרוצה לגשת אל הקדש ולזכות לכל הנ"ל, שיהיה בבחינת עיל ונפיק.

וצריך שתהיה הירידה קדם העליה, שזהו בחינת כל מה שעובר על כל אדם מקטן ועד גדול, כי אפלו הקטנים במעלה מאד, ואפלו קטנים ונערים, כל מה שעובר עליהם שדעתם ומחם קטן בבחינת מחין דקטנות, ומתגברים עליהם כל התאוות ומעשה נערות, הכל נמשך מבחינה זאת שהוא בחינת 'מי יימר' הנ"ל, שהם בחינת היכלי התמורות, שהם בחינת הקלפה הקודמת לפרי, שעובר על כל אדם שבעולם, ומשם כל הירידות שקדם העליות של כל אדם. וכל מה שחותרין ורוצים לעלות איזה עליה אל הקדשה, מתגברין היכלי התמורות מאד בתאוות והרהורים ובלבולים וסברות הפוכות וכו', וצריכין יגיעה גדולה והתקרבות לצדיקים, עד שיזכה לברר הקדשה משם ולעלות משם בשלום. והעקר על־ידי עשית המצוות בשמחה גדולה כנ"ל, שעל־ידי־זה מעלה הקדשה מהיכלי התמורות, עד שעולה בכל העליות הנ"ל, עד שמתקן המסדר והמישב, שזה העקר, ואז זוכה על־ידי הרדיפה של המחין והמעכב, לבחינת תשעה היכלין הנ"ל עד שמשיג וכו'.

אבל כשלא ברר הקדשה כראוי מהיכלי התמורות, שמחמת זה לא תקן המסדר והמישב, אזי הוא בבחינת יעלו שמים ירדו תהומות כנ"ל, בבחינת יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע. כי כל חכמתו מתבלע ומבלבל כשכור, מחמת שאין לו כח המסדר והמישב, שעל־ידי־זה עקר תקון השגת המחין וכנ"ל. וכשזוכה להנצל מזה - צריך להודות בשמחה, שהוא בחינת תקון המסדר והמישב כנ"ל. שזה בחינת לחם חמץ שבתודה, כנ"ל.

וזה בחינת יקם סערה לדממה ויחשו גליהם הנאמר על תקון 'יורדי הים', כי תקונם על־ידי תקון המסדר והמישב, שהוא בחינת כתר, ששם סוד השתיקה, בחינת 'סיג לחכמה שתיקה' (אבות ג, יג), שהוא בחינת כתר, כמו שכתוב במקום אחר. כי הפריסה שהיא בחינת כתר שמעכב את המחין, בבחינת 'המתן עד שאתישב', זה בחינת שתיקה, שמרמזין לו: 'שתק! ואל תהיה נבהל להשיב, רק שתק במחשבתך עד שתתישב', שעל־ידי־זה עקר ההשגה כראוי, אשרי הזוכה לזה! ועל־כן סים שם: וישמחו כי ישתקו וינחם אל מחוז חפצם, כי העקר על־ידי השמחה, שעל־ידי־זה זוכין לתקון הכתר שהוא בחינת שתיקה, כנ"ל: