# נא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/51/

וזה בחינת (בראשית מז, כח): ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ומבאר בדברי רבותינו ז"ל במדרש רבה (צו, ה) ובפרט בזהר הקדוש בפרשה זאת (רטז:), שאותן שבע עשרה שנה היו עקר ימי חייו, שחי בשמחה ונחת, כמו שאיתא שם בזהר הקדוש (ויחי רטז:). ולכאורה תמוה הדבר, שכשהיה יושב בארץ־ישראל - לא ישב בשלוה, ובארץ מצרים שהיא מקום טמא, שאז התחיל גלות מצרים שמררו את חייהם - שם דיקא ישב בשלוה?

אך כל זה הוא ענין "ששון ושמחה ישיגו" וכו' הנ"ל, שעקר שלמות השמחה בו יתברך שזה עקר החיות, הוא כשמתגברין לחטף את היגון ואנחה להפכו לשמחה כנ"ל, שזהו עקר הברור מהיכלי התמורות הנ"ל, שהוא על־ידי שמחה כנ"ל, והעקר על־ידי שמחליפין ומהפכין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל.

וכלל הדבר, כי כל עבודת האבות היה, לגלות ולהודיע אלהותו בעולם, שרק בשביל זה בא האדם לעולם, וזה כל השמחה והחיות, כי זה ידוע לכל, שהעולם הזה מלא כעס ומכאובות ויגון ואנחה וסופו למות, וימי חיינו הבל וכו', ואין שום שמחה וחיות בעולם, כי אם על־ידי התנוצצות האמת והאמונה, כי 'אמת סמא דחיי', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צז.), ועקר האמת הוא השם יתברך בחינת (תהלים קיז, ב): "ואמת ה' לעלם", שהוא להאמין באמתת מציאותו יתברך, ולחתר ולהתיגע כל ימיו להתקרב ולהתדבק בו יתברך, בחינת (דברים י, כ): "ובו תדבק", שזה כל החיות, כמו שכתוב (שם ל, יט־כ): "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו כי הוא חייך" וכו'. אבל זה הדבקות בשלמות אי אפשר לזכות, כי אם כשמשברין כל תאוות הגוף לגמרי, כמו אבות העולם, עד שזכו להמשיך האמונה הקדושה על עצמן בכל פעם, עד שבאו לשמחה גדולה על־ידי־זה. ועל־ידי־זה בררו בכל פעם מהיכלי התמורות, עד שעלו בכל פעם בכל העליות הנ"ל, עד שזכו להשגת אור האין סוף בבחינת מטי ולא מטי הנ"ל, כל אחד כפי עבודתו.

כי יש בענין זה מדרגות רבות, וכל סדר העבודה של כלל ישראל בכל יום ויום, בפרט סדר התפלה בטלית ותפלין וכו', הכל הוא בחינת עליות הנ"ל המבארין בהתורה "אמצעותא" הנ"ל, שאנו עוסקין בה, כמובן שם, שמבאר שם כל כלל כונת התפלה - להעלות המלכות מן הקלפות, ונצח הוד יסוד, ילביש חסד גבורה תפארת, וחסד גבורה תפארת, חכמה בינה דעת וכו' וכו', וכן מעולם לעולם וכו'. עין היטב בכונות ובהתורה הנ"ל ויתנוצץ לך מעט וכו'.

אבל אף־על־פי שהאבות וגדולי הצדיקים שברו הגוף לגמרי, עד שזכו למה שזכו - לעקר שלמות השמחה הזאת בו יתברך, בחינת (תהלים צז, יב): "שמחו צדיקים בה'", וכתיב (שם סח, ד): "וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה", וכן הרבה. אבל כל יגיעתם היתה לתקן כל העולם - להמשיך השמחה והחיות הקדוש הזה, בלב כל אחד ואחד מזרע בית ישראל, שאפלו מי שלא שבר תאוות גופו לגמרי - יזכה גם כן להתקרב אליו יתברך, על־ידי שמירת התורה והמצוות. ואפלו מי שפגם כמו שפגם, בכל עת שחפץ וחותר להתקרב להשם יתברך - יוכל לשמח ולהחיות נפשו בגדל כחם של הצדיקים, על־ידי שיאמין, שכל נקדה ונקדה טובה שזוכה, על־ידי כל מצוה ומצוה שעושה - אין ערך לזה, ואפלו נקדות טובות של עשית המצוות של פושעי ישראל - עולים על כל התענוגים של הבל, ועל כל מיני עשירות וכו' של כל העולם כלו, עד שישמחו את נפשם ביותר, על שהם גם הם זוכים לטוב אמתי ונצחי כזה - לעסק בעשית המצוות, שעל־ידי־זה מתדבקין בו יתברך, שהוא חי החיים מקור השמחה של כל השמחות, כמו שכתוב (שם מג, ד): "ואבואה אל אל שמחת גילי" וכו', וכתיב (שם טז, יא): "תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות" וכו', שכל זה הוא בחינת 'ששון ושמחה ישיגו' הנ"ל - שחוטפין היגון ואנחה ומהפכין אותו לשמחה, וכנ"ל.

וזה בחינת כל הגליות שעוברין על ישראל, שעקרם הוא גלות הנפש, שהיא רחוקה מאביה שבשמים, שעקר הגלות הוא העצבות כנ"ל, כי מחמת חטא אדם הראשון, וקלקולים של כל אחד ואחד בכל דור ודור, על־כן בהכרח להיות בגלות, עד שבכח הצדיקים הגדולים, יבררו על־ידי־זה דיקא מהיכלי התמורות, ועקר הברור על־ידי השמחה בבחינה הנ"ל, על־ידי שיהפכו היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, שזהו בחינת מכירת יוסף למצרים, שעל־ידי־זה דיקא היו יכולים להתקים במצרים, כמו שכתוב (בראשית מה, ה): "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם" וכו', וכנ"ל. כי יוסף הוא בחינת התלהבות השמחה על־ידי בחינה הנ"ל כנ"ל, עד שהכרח גם יעקב אבינו ובניו הקדושים - כלל קדשת ישראל, שירדו כלם למצרים, ושם דיקא חי יעקב בשמחה ושלוה, כי אז השיג בשלמות, שגמר הגאלה האחרונה יהיה על־ידי־זה דיקא, על־ידי שיורדין הצדיקים לעמקי עמקי היכלי התמורות, שהם בחינת מצרים, וכל הגליות שנקראים על שם מצרים, כמובא (בראשית רבה טז, ד), ומבררים הקדשה משם דיקא, והכל על־ידי בחינה הנ"ל, על־ידי שבכחם הגדול, מהפכין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזה עקר בחינת הברור מהיכלי התמורות.

כי היכלי התמורות רוצים בהפך - להמיר ולהחליף הכל, חס ושלום, עד שאי אפשר לבאר ולספר סברותיהם המהפכות מן האמת, כי "אין קץ לדברי רוח" (איוב טז, ג), ולא יוכל הפה לדבר ולא תמלא אזן משמע (קהלת א, ח). אבל נקדת של גדולי הצדיקים האמתיים עולה על הכל, והם ממירין ומחליפין לטובה, עד שמהפכין היגון ואנחה לשמחה, כנ"ל: