# נב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/52/

ועל־כן השביע יעקב את יוסף לקברו בארץ־ישראל, כי שם עקר המקום הקדוש הנ"ל, שנמשך ממקום העליון מבחינת המסדר וכו', שנקרא 'מקום', שמשם כל השגות התשעה היכלין הנ"ל, שהם בחינת אורות הצחצחות, שזה עקר השגת הצדיקים שזוכין לזה בשלמות אחר הסתלקותם, בבחינת "והשביע בצחצחות נפשך" וכו' (ישעיה נח, יא), כי עקר המיתה נגזר בשביל זה, מחמת שאדם הראשון פגם בהמסדר והמישב כנ"ל, ועל־ידי־זה נגזר עליו מיתה לדורות. כי עתה אי אפשר לשום אדם, אפלו לצדיקים גמורים - לבוא לאורות הצחצחות הנ"ל בחייהם בשלמות, רק כל אחד כפי עבודתו, זוכה להשיג בחייו מה שמשיג בזה, עד אשר בסוף מכרח למות ולשוב אל העפר, בבחינת (בראשית ג, יט): "ואל העפר תשוב". ושם דיקא יתבלה הגוף, ויזדכך ויתהפך לעפר קדש, לבחינת אדמת קדש, שהוא בחינת מקום הנורא הנ"ל, שזהו בחינת שנתהפך מעצבות, מיגון ואנחה, לחיות ושמחה, שעל־ידי־זה יקום בתחית המתים, שאז יהיה עקר השמחה בשלמות, בחינת "אז ימלא שחוק פינו" וכו' (תהלים קכו, ב), בחינת 'עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא, וכל אחד ואחד מראה באצבעו' וכו' (תענית לא.) עד "נגילה ונשמחה בישועתו" וכו' (ישעיה כה, ט).

ועל־כן אשרי אדם הזוכה להקבר בארץ־ישראל, ששם המקום הקדוש הנ"ל, שעל־ידי־זה נכללין בבחינת מקום הנ"ל, שהוא בחינת 'ברוך כבוד ה' ממקומו', שעל־ידי־זה משיגין אורות הצחצחות שהם בחינת תשעה היכלין. אשרי הזוכה לזה: