# נד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/54/

וזה שהוכיח שלשה שבטים הראשונים, ועקר תוכחתו אותם היתה על שפגמו בבחינת תקון המסדר והמישב הנ"ל, שמשם נמשך טעותם ושגיאותם של גדולי הצדיקים, כנ"ל (אות נ). וזהו ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני - שהוא תקון הברית, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (יבמות עו.; בראשית רבה צח, ד), ששם עקר השמחה, בחינת (דברי הימים־א טז, כז): "עז וחדוה במקמו", הפך פגם הברית, שהוא בחינת יללה ועצבות, כידוע (סימן קסט). ומאחר שנולדת בקדשה כזאת - ראוי היה לך: יתר שאת ויתר עז - שהוא בחינת כהנה ומלכות, שהוא בחינת תקונים הנ"ל - על־ידי השמחה, שעל־ידי־זה מעלין המלכות, שהוא בחינת עז, בחינת "ה' בעזך ישמח מלך" (תהלים כא, ב), ועל־ידי־זה זוכין לכל הברכות הנ"ל, שהוא בחינת 'יתר שאת' בחינת (ויקרא ט, כב): "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", וכנ"ל.

אבל פחז כמים אל תותר - שמהרת להראות כעסך, הינו בחינת פגם הנ"ל, שרדף מחו יותר מדאי, עד שבא לידי כעס על־ידי־זה, על־ידי שרצה לסתר דעת הקדוש של יעקב אבינו שנתן מטתו באהל בלהה. כי זה פגם הנ"ל של רדיפת המחין יותר מדאי, על־ידי פגם המסדר והמישב, כי אז חללת יצועי עלה - שהוא השגת אור אין סוף, שזכה על ערש יצועו בקדשה נוראה כזאת, על־ידי שהוא זכה לתקון המסדר והמישב כראוי, על־ידי שברר השמחה מהיכלי התמורות, שזה סוד שהכרח להעמיד שבטים קדושים גם מהשפחות כנ"ל. כי עקר השגות הנ"ל זוכין הצדיקים על־ידי קדשת זווגם בתכלית הקדשה כראוי (ועין מזה בהלכות פריה ורביה הלכה ג' על־פי התורה "ששון ושמחה ישיגו". ועל־פי התורה הזאת "אמצעותא" וכו' עין שם היטב). ועל־כן פגם בזה ראובן הרבה, שרצה להתחכם נגד דעת יעקב, ובזה פגם בהמסדר והמישב, ועל־כן אבד הכהנה והמלכות שהם בחינת תקונים הנ"ל, שעל ידם עקר תקון המסדר וכו' כנ"ל.

וכן שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם. כי כשרוצין לחטף ידיעות והשגות שאינם ראויים לו - זה בחינת חמס וגזלה וחרון אף, כמובן במקום אחר. וזהו בחינת בסדם אל תבא נפשי - 'בסדם' דיקא, שנדמה להם שהשיגו כבר כל הסודות וההשגות, עד שהעמידו על דעתם למכר את יוסף הצדיק, שנדמה להם לפי דעתם שנוטה מדרך האמת. ועל־כן אמר יעקב: בסדם אל תבא נפשי - כי איני רוצה סודות כאלו.

וכן בקהלם - של קרח וזמרי - אל תחד כבדי וכו', כי הם פגמו הרבה יותר ויותר, שנמשכו אחר תאותם, זמרי רצה לנאף, וטען עם משה כמו חכם ולמדן מפלג (סנהדרין פב.): 'אם תאמר זו אסורה' וכו', וכל בר דעת אמתי יודע החלוק שבין כונת משה רבנו ובין זמרי, כי משה רבנו היה פרוש גדול ונשא בת יתרו על־פי הדבור, וזה יצא מדעתו ורצה להתיר נאוף בפרהסיא, והעז פניו כל כך לטען עם משה בעזות כזה.

וכן קרח שרצה בכבוד עצמו, כמפרסם, וטען כאלו מתקנא בשביל ישראל ואמר (במדבר טז, ג): "כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". וכל זה נמשך מפגם המסדר והמישב את המחין, שגם גדולי הצדיקים כמו שמעון ולוי פגמו בזה בדקות, לא מחמת תאוות, חס ושלום, רק מרב התלהבותם להשם יתברך יותר מדאי - שזהו בחינת פגם המסדר והמישב וכו' כנ"ל, על־ידי־זה טעו ביוסף וכו' כנ"ל. אבל זמרי וקרח פגמו בזה בגשמיות, שפגמו בהמישב כל כך, עד שיצאו מן הבושה והעזו פניהם כל כך, כנ"ל.

ועל־כן בקש יעקב: בקהלם אל תחד כבדי. כי יעקב שרש קדשת ישראל, שהם עקר הכבוד של השם יתברך שעוסקים בסדר עבודת התפלה בשירות ותשבחות וכו', ומעלין כבודו יתברך על־ידי שמחת המצוה כנ"ל, עד שזוכין לבחינת תקון הרדיפה והמעכב הנ"ל כראוי, שזהו 'ברוך כבוד ה' ממקומו', כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל, שזהו בחינת תכלית שלמות היחוד, כי כלל כל היחודים נמשכין מבחינה זאת, כשנכלל בחינת הרדיפה בהמעכב, בבחינת מטי ולא מטי כראוי, שעל־ידי־זה מולידין השגות אלהות כראוי. ועל־כן אמר יעקב בקהלם אל תחד כבדי, 'אל תחד כבדי' דיקא, כי על־ידי קהלם לא יתיחד כבודי במקום שצריך להתיחד, שזהו בחינת 'ברוך כבוד ה' ממקומו', כי זה היחוד אינו נעשה כי אם על־ידי הצדיקים הגדולים, ועל־ידי הקבוץ הקדוש הנלוים אליהם המבטלים דעתם נגדם, אבל לא על־ידי החולקים על משה ואהרן, שהם בחינת הצדיקי אמת. כי קרח וזמרי הם פגמו מאד בהמסדר והמישב הנ"ל, שמשם כל היחודים הקדושים כנ"ל.

וזה יהודה אתה יודוך אחיך - כי ממנו יצא דוד ומשיח, שהם יזכו לזה בשלמות, שהם יתקנו הכל, במהרה בימינו, אמן. כי דוד עשה עצמו כל ימיו כעני ואביון, ואמר (תהלים כב, ז): "ואנכי תולעת ולא איש" וכו', ואמר (שם קלא, א־ג): "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ונפלאות ממני" וכו', וסים "יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם", שזה העקר, לעשות עצמו כגמל עלי אמו וכו' (תהלים קלא, ב), וליחל לישועת ה', ולהרבות בשירות ותשבחות ותפלות והודאות, כמו דוד שעסק בזה כל ימיו, עד שזכה לחבר ספר תהלים, שכלול מכל עשרה מיני נגינה, שהם כלל השמחה בו יתברך, שזה עקר התקון, שעל־ידי־זה תבוא הגאלה השלמה על־ידי משיח שיצא מזרעו וכנ"ל, שעקר הגאלה על־ידי שמחה כנ"ל. ועל־כן יגע מאד למצא מקום הבית־המקדש, ששם מקבלין אור השמחה הקדושה, לשמח בו יתברך, בחינת (שם קד, לד) "אנכי אשמח בה'", בחינת "כי בו ישמח לבנו" וכו' (שם לג, כא):