# נו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/56/

וכל לדתם היתה בקדשה נוראה בבחינת שמחה דקדשה, שזהו עקר תקון הברית - עקר תקון הזווג דקדשה (וכמבאר מזה בהלכות פריה ורביה הלכה ג', עין שם), ועל־כן כל שמותם הקדושים נקראו על שם התקונים הנ"ל הנעשים על־ידי עשית המצוה בשמחה.

כי ראובן נקרא על שם - 'ראו מה בין בני לבן חמי' (ברכות ז:), שהוא עשו, שממנו כל הגליות שבאין על־ידי עצבות, בחינת (בראשית כז, מ): "והיה כאשר תריד" (כנ"ל באות יח), ועשו מכר הבכורה ליעקב - שהוא בחינת שמחה דקדשה של עבודת הקרבנות, כי לא חפץ בברכה ותרחק ממנו (תהלים קט, יז), ואחר־כך נתקנא בו ורדפו כל כך, שהוא בחינת כל הגליות. וראובן הוא ההפך, כי לא מכר הבכורה ליוסף, ואף־על־פי־כן הצילו, כי מחל כבודו ובטל עצמו כנגד יוסף הצדיק, שהוא עקר שמחת ישראל. ועל־כן ראובן הוא בחינת הברור מהיכלי התמורות, בחינת 'ראו מה בין בני לבן חמי' - שנתברר בחינת קדשת ראובן, הראשון לזרע ישראל, מתוך קלפת עשו, שזה נעשה על־ידי השמחה, שנולד מיעקב בקדשה כזאת. כי הוא ראשית אונו, שעקר הקדשה של ההולדה הוא על־ידי השמחה, וכנ"ל. ועל־כן ראובן הוא הראשון שפתח בתשובה, כמו שאיתא במדרש, שממנו יצא הושע הנביא וכו' (בראשית רבה פד, יט), כי עקר התשובה הוא בחינת ברור מהיכלי התמורות - להפך עוונות לזכיות, בחינת התהפכות יגון ואנחה לשמחה, כמו שכתוב בהלכות פריה ורביה הנ"ל (הלכה ג אות יג).

'שמעון' - בחינת המוכיח הראוי, בחינת (בראשית כט, לג): "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", כי המוכיח הוא שנוא (כמו שכתוב בהתורה "ואלה המשפטים" סימן יוד לקוטי חלק א), וזה בחינת הליכת המצוה לעורר הכל להשם יתברך, כמו שכתוב שם, שזה בחינת המוכיח הראוי, שהולך לעורר כל העולם להשם יתברך.

'לוי' - ממנו יצאו הכהנים, שאצלם כל הברכות, בחינת (ויקרא יט, כב): "וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם", שהוא בחינת תקון הידים, בחינת חסד גבורה תפארת, כמו שכתוב שם.

'יהודה' - "הפעם אודה את ה'" (שם כט, לה), בחינת גמר תקון התודה והודאה הנ"ל, שזה עקר שלמות השמחה, שעל־ידי־זה עולין עד המסדר וכו'. ואז "ותעמד מלדת", כי צריכין להמתין וכו' כנ"ל, כי אף־על־פי שעדין צריכין להוליד השגת המחין, שמשם כל הולדות דקדשה, אבל אי אפשר לרדף יותר מדאי, כנ"ל.

ואז ותקנא רחל באחתה ותאמר ליעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (שם ל, א), כי ראתה והבינה, שעדין צריכין להוליד הולדות קדושות של זרע ישראל, שהם כלל השמחה בו יתברך, על־כן אמרה אם אין מתה אנכי, כי כשלא תוליד בנים שהם עקר השמחה, כנ"ל (אות מד), בחינת (משלי כג, כה): "ישמח אביך ואמך" כנ"ל, בודאי היא מתה, כי עצבות סטרא דמותא כנ"ל. ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי וכו', כי אי אפשר לדחק את השעה כנ"ל. ותאמר הנה אמתי בלהה - כי הבינה ברוח קדשה, שאי אפשר להוליד עוד הולדות קדושות הנ"ל, כי אם על־ידי שיחזר וירד לבחינת היכלי התמורות, ויברר משם הקדשה כראוי, שזהו בחינת מה שהשיגה שרה אמנו, שאי אפשר לאברהם להוליד את יצחק, כי אם על־ידי שישא את השפחה שהיא הגר.

אבל אז יצא מהולדה זאת ישמעאל, שממנו הגלות, בחינת עצבות, שעליו נאמר (משלי י, א): "בן כסיל תוגת אמו", כי אמו נתגרשה על ידו, כמובא במדרש (בראשית רבה נג, יא), אבל יעקב היתה מטתו שלמה, וזכה לירד ולעלות בתכלית השלמות, כי זכה להעמיד גם מהשפחות שבטים קדושים שהם בחינת שמחה, כי ברר בשלמות מהיכלי התמורות, שאחיזתם בבחינת השפחות.

ועל־כן כשילדה בלהה שפחתה בן, קראה שמו 'דן', על שם "דנני אלהים וגם שמע בקלי" (בראשית ל, ו). כי התפארה שזכתה שנתברר בן קדוש כזה, מתקפא דדינא, שנתהפך העצבות שהוא תקפא דדינא, לבחינת שמחה כזאת, שנולד שבט קדוש, שכל אחד מהשבטים בחינת (משלי י, א): "בן חכם ישמח אב", וזה על־ידי רבוי תפלותיה, בחינת "וגם שמע בקלי", ועל־ידי־זה נתברר בחינת מלכות מן הקלפות, שזהו בחינת דן, בחינת 'דינא דמלכותא דינא' (גטין י:) כמו שכתוב במקום אחר (סימן נו).

'נפתלי' - בחינת תקון הרגלים, בחינת "נפתלי אילה שלוחה" (בראשית מט, כא), "בעמק שלח ברגליו" (שופטים ה, טו).

'גד' - בחינת תקון הידים, בחינת "וטרף זרוע אף קדקד" (דברים לג, כ) של הסטרא אחרא, על־ידי שעל ידו נתתקן בחינת הידים, שבהם מקבלים ברכת השכל, שהוא בחינת ראש וקדקד בחינת (תהלים קלד, ב): "שאו ידיכם קדש", בחינת 'וישא אהרן את ידיו'. שצריכין לנשאם עד הראש להמשיך ברכת השכל.

ועל־ידי־זה טרף זרוע אף קדקד של החולקים והעכו"ם. וזה שאמרה לאה בגד, ופרש רש"י: 'כשבאת אל שפחתי כאיש שבגד באשת נעורים', הינו שנראה כבוגד וכו', כי ירד להיכלי התמורות שהם בחינת שפחות. אבל לאה התפארה בזה, כי על־ידי־זה עקר התקון וכו' כנ"ל, וזה "בא גד" - 'מזל טוב' (רש"י שם), כי עקר ברכת מזל טוב שמברכין בשמחה, כשנולד בן, הוא על־ידי־זה דיקא, על־ידי שמבררין וכו', כנ"ל.

'אשר' - "באשרי כי אשרוני בנות" (בראשית ל, יג), בחינת שלמות השמחה, בחינת "אשרי האיש" שבזה התחיל דוד ספר תהלים. בחינת 'אשרינו מה טוב חלקנו', שאנו מתפארים בכל יום, שזהו בחינת 'אשריך ישראל', שסים בזה משה ברכותיו אצל אשר, כמו שכתוב שם בפרשת 'וזאת הברכה אשר ברך משה', שכל ברכותיו היו מעין הברכות של יעקב אבינו, כמו שפרש רש"י שם.

ואז מצא ראובן הדודאים בשדה, שהם בחינת (שיר השירים ז, יד): "הדודאים נתנו ריח" - ששני הדודאים הטובים והרעים, שניהם נתנו ריח, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ערובין כא:), שזהו בחינת גדל כח הצדיקים שמשמחין הכל, ומהפכין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שעל־ידי־זה עקר ההולדה כנ"ל. ועל־כן בקשה רחל אותם - "ותאמר לאה המעט קחתך את אישי", כי אני רואה ברוח הקדש שעדין אני צריכה להוליד הולדות קדושות וכו'.

ואז יצא 'יששכר' שהם גדולי התורה, שזה עקר השמחה בחינת (תהלים יט, ט): "פקודי ה' ישרים משמחי לב", בחינת שמחת המצוה הנ"ל. כי "מבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דברי הימים־א יב, לג) - לעבר שנים ולקבע חדשים (מגלה יב:), שהוא עקר תקון פגימת הלבנה לתקן מארת חסר, שהוא על־ידי השמחה, כנ"ל (אות ל), וזהו "לדעת מה יעשה ישראל", שהם יודעים איך לשמח את כל אחד ואחד, להודיעו מה יעשה בכל עת ועת, איך להנצל ממרירת הגלות שהוא העצבות, ולזכות לשמחת ישראל שהוא כלל הקדשה.

'זבולון' - בחינת (דברים לג, יח): "שמח זבולן בצאתך", כי זבולון עסק בפרקמטיא לפרנס אחיו יששכר התלמיד חכם, שזהו עקר תקון העשירות והממון ששם עקר אחיזת העצבות, בחינת 'בעצבון תאכלנה', ועקר התקון על־ידי בחינת זבולון, שמחזיק ליששכר, בחינת 'שמח זבולן'.

ואז (בראשית ל, כב): "ויזכר אלהים את רחל" וכו', כי אף־על־פי שכבר נולדו עשרה שבטים קדושים כאלו, שהם מגלים אלהותו בעולם - לשמח בו יתברך תמיד, אבל אף־על־פי־כן עדין צריכין שיהיה נולד יוסף, שעל ידו עקר התלהבות השמחה של ישראל, כי הוא "איש אשר רוח אלהים בו" - לנפח העפרורית בכל פעם מלב ישראל וכו', כנ"ל (אות לב), ועל־כן נתעוררו רחמיו יתברך, וזכר את רחל בראש השנה, ונולד יוסף הצדיק, שעל ידו שלמות השמחה, כנ"ל.

ואז תכף אמר יעקב (שם ל, כה): "שלחני" וכו', שלא תהיה נשלמת המטה בחוץ־לארץ, כנ"ל (אות מה). וזכה אחר־כך שנולד בנימין בארץ־ישראל, שבית־המקדש בחלקו. כי אחר שכבר נשלם השמחה על־ידי הולדת השבטים, עדין צריכין מקום לה', שנוכל לקבל משם אור השמחה הזאת כנ"ל (אות מג), שזהו בחינת בנימין שנולד בארץ־ישראל, שבית־המקדש בחלקו, ששם המקום הנורא, שהוא בחינת המקום העליון הנ"ל, בחינת 'ברוך כבוד ה' ממקומו', בחינת מקור השמחה, בחינת "ושמחת עולם על ראשם" וכו', כנ"ל.

ועל־כן נפקדה רחל בראש השנה, כמו שרה אמנו שנפקדה בלדת יצחק בראש השנה (ראש השנה י:), כי בראש השנה נברא העולם (שם) - בשביל לגלות אלהותו בעולם, שזה כל השמחה שהוא חיות וקיום העולם, בחינת (תהלים קד, לא): "ישמח ה' במעשיו", ועל־כן נפקדה שרה ונולד יצחק, שהוא הולדה הראשונה דקדשה, שנקרא על שם השמחה כנ"ל (אות יז). אבל עקר הולדת המטה שלמה שהם כלל ישראל, היה על־ידי יעקב, שהוליד שנים עשר שבטי יה שהם כלל השמחה, בחינת (תהלים קמט, ב): "ישמח ישראל בעשיו"; ששלמות המטה היה על־ידי רחל שהולידה יוסף ובנימין. על־כן נפקדה גם כן בראש השנה, שאז צריכין לתקן הבריאה, לתקן חטא אדם הראשון שגרם 'בעצבון תאכלנה', שמשם כל העצבות שמהם כל הגליות.

ובראש השנה עוסקים בתקון זה, וקורין אז (שם כא, א): "וה' פקד את שרה" שנולד יצחק שנקרא על שם השמחה כנ"ל, וזהו בחינת פקידת רחל, כי על־ידי לדתה את יוסף ובנימין, הוא שלמות השמחה שהתחיל מיצחק, כי בראש השנה תוקעין בשופר, שכלול מעשרה מיני נגינה, שהם כלל השמחה, בחינת "אשרי העם ידעי תרועה וכו', בשמך יגילון כל היום" וכו' (תהלים פט, טז), בחינת "כי חדות ה' היא מעזכם" (נחמיה ח, י) הנאמר על ראש השנה וכנ"ל. וכן חנה נפקדה בראש השנה והולידה את שמואל הנביא (ראש השנה י:), כי שמואל משח את שאול ודוד שהוא תקון המלכות, שעל־ידי־זה יצא משיח, שיגאל את ישראל שאז כל גמר השמחה בשלמות, במהרה בימינו, אמן.

וזה בחינת 'מנשה ואפרים', מנשה - בחינת "כי נשני אלהים את כל עמלי" (בראשית מא, נא), בחינת העמל והיגון וכו'. אפרים – "כי הפרני אלהים בארץ עניי" (שם נב), שלא די שזכה לצאת מהעבדות, שהוא בחינת עצבון עמל ויגון, ובחסדו יתברך "נשני ה' את כל עמלי", כנ"ל, אף גם "הפרני אלהים בארץ עניי" - זהו בחינת התהפכות העניות והעצבות לשמחה.