# נז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/57/

וזה ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וכו' (שמות א, א), שכשהתחיל לספר גלות מצרים וגאלתם - התחיל משמות בני ישראל שבאים לשם, להורות, שכל עקר קיומם בגלות וגאלתם משם - הכל היה בכח שמות בני ישראל שהם ראובן שמעון ולוי וכו', שכל שמותם נקראו על שם שמחת ישראל, שעל־ידי־זה מבררין מהיכלי התמורות, עד שמשיגין אור האין סוף וכו', שזה עקר תכלית הגאלה, לדעת ולהכיר אותו יתברך, כמו שכתוב (שם ו, ז): "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם" וכו'. כי בשביל זה הקדים השם יתברך שירדו יעקב ובניו הצדיקים בעצמן מצרימה, כי על־ידי קדשתם העצומה שהיה מטה שלמה שהם גלו אלהותו בעולם, שזהו עקר השמחה והחיות כנ"ל, על־ידי־זה היה להם כח לסבל מרירות הגלות, ולבלי להשתקע שם. כי עקר מרירות הגלות, הוא העצבות כנ"ל, וכל מה שמכבידין הגלות - מתגבר העצבות יותר, וכן כל מה שמתגבר העצבות שהוא גלות השכינה - מתגבר גלות והעבדות הגשמי יותר, ואם כן, מאין יבוא עזרנו? אך כל הקיום בגלות, והתקוה לצאת משם, הוא על־ידי הצדיקים - יעקב ובניו שירדו מצרימה, שהם שמות בני ישראל הנ"ל, שבכחם הגדול יכולים להמשיך אלהותו יתברך, ולהחיות ולשמח נפשות כל ישראל בכחם ועצותם העמקות, שעל־ידי־זה מעלין המלכות בכל פעם, עד שזוכין לכל הנ"ל, שזהו עקר בחינת הגאלה, בחינת 'כי בשמחה תצאו' וכו', כנ"ל.

וזהו ויוסף היה במצרים (שם א, ה), כי עקר הקיום והתקוה הוא על־ידי בחינת יוסף הצדיק, שהוא בחינת (במדבר כז, יח): "איש אשר רוח בו" - שיודע בכל פעם לנשב על לב בני ישראל, ולנפח העפרורית שהוא בחינת עצבות, מלבם, ולהלהיב לבם להשם יתברך בהדרגה ובמדה וכו', כי הוא יודע להפך כל היגון ואנחה לששון ושמחה וכו', כנ"ל.

וזה ויהי כל יצאי ירך יעקב שבעים נפש - בחינת שבעים פנים לתורה, שהם שבעים אנפין נהורין, שזה בחינת שמחה, בחינת (תהלים כד, ו): "מבקשי פניך יעקב" וכו' (כמו שכתוב בהתורה "צוית צדק", סימן כג, עין שם). וזה ויוסף היה במצרים, כי העקר על־ידי ויוסף היה במצרים - שהקדים השם יתברך רפואה למכה לשלח מקדם את יוסף למצרים, ונמכר לעבד, שהוא בחינת מרירת העצבות שהוא בחינת עבדות וכו', ועמד בנסיון והתחזק גם שם בשמחה, כמו שכתוב (בראשית לט, ב): "ויהי יוסף איש מצליח", כמו שכתוב במדרש הנ"ל - שהיה מפזז ומרקד. כי במרירת הגלות כשמתגבר העצבות ביותר זהו עקר העצה לעשות מלי דשטותא, כדי לשמח את נפשו במרירות כזה.

וכמו שכתוב בדוד, שהיה משנה טעמו לפני אבימלך, שהיה שם בסכנה גדולה בגלות גדול, ועל־כן עשה שם מעשה שטות - "ויתו על דלתות השער וירד רירו על זקנו" וכו' (שמואל־א כא, יד). ועל־כן עקר קיומם במצרים ויציאתם משם היתה על־ידי ויוסף היה במצרים - שהקדים לשלח את יוסף הצדיק לשם וכנ"ל.

וזה (שמות א, יד): וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים וכו', כי עקר מרירת הגלות הוא בחינת עבדות, שנמשך מזהמת הנחש מבחינת (בראשית ג, יז): "בעצבון תאכלנה", בחינת התגברות העצבות כנ"ל, שהוא בחינת טיט היון, שעל זה צעק דוד (תהלים סט, ג־טו): "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו' הצילני מטיט ואל אטבעה" וכו'. וזה שכתוב בזהר הקדוש (בראשית כז.): "בעבדה קשה" - 'בקשיא'. "בחמר" - 'בחמרא דשמעתתא'. "ובלבנים" - 'בלבון הלכתא', כי זה עקר מרירת הגלות, שמבלבל השמחה בו יתברך, שהוא בחינת אמונה הקדושה אנפין נהורין כנ"ל, על־ידי הקשיות והבלבולים וכו', שזהו בחינת חמרא דשמעתתא ולבון דהלכתא.

כי עקר בחינת אסוקא שמעתתא אלבא דהלכתא הוא - לברר וללבן עצות אמתיות לעבודת הבורא יתברך - לצאת מזהמא דהאי עלמא שפלה ולהתקרב אליו יתברך, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה (אבות א, יז). ובשביל זה עקר ההתקרבות לתלמידי חכמים ולצדיקים אמתיים, כדי שהם יורו לנו את הדרך אשר נלך בה, ואת המעשה אשר נעשה בכל עת, באפן שיזכה כל אחד לצאת ממה שצריך לצאת, ולהתקרב ולשוב להשם יתברך.

אבל הסטרא אחרא בחינת מרירת הגלות, שהיא העצבות, מתגבר כל כך, וממרר את חיי ישראל בקשיות ובלבולי האמונה ובבלבולי עצות, עד שאינם יודעים ללבן ההלכה והדרך וההלוך לשוב להשם יתברך. וזה: ובכל עבדה בשדה - שהוא תאות ממון וטרדת הפרנסה, שמכרחין לצאת מאהל תורה לצאת מבית המדרש אל השדה לעסק בפרנסה, עד שמטרידו בכל עבודה בשדה, ומסיתו ומדיחו מלקבע עתים לתורה על כל פנים.

וזה (שמות א, יד): את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך; ודרשו רבותינו ז"ל (סוטה יא:): "בפה רך", שבתחלה נכנס עמו הבעל דבר והסטרא אחרא בפה רך ומתלבש במצוות. ואומר לו: 'הלא אי אפשר לישב בבית המדרש כל יום, וההכרח לצאת אל השדה לעסק במלאכה ומשא ומתן, וכי אתה רוצה למות או להיות עני ומקבל' וכו', עד שמשליכו בתוך עמק טיט היון, שהוא אנפין חשוכין מרירת העצבות של הממון, בחינת "בעצבון תאכלנה", עד שאפלו כשמרויח ממון - אינו מספיק לו כל ימיו, כי משתוקק בכל פעם יותר, וכל מה שמרבה נכסים מרבה דאגה, כי מסיתו לבנות פתם ורעמסס שהם בנינים גדולים וגבוהים שבונים לעצמם, כמו שכתוב (איוב ג, יד): "הבנים חרבות למו" וכתיב (תהלים מט, יב) "קרבם בתימו לעולם" וכו':