# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/8/

על־כן צריכין להרגיל את עצמו מאד בכל יום ובכל עת להודות ולהלל להשם יתברך על כל הטובות אשר גמל עמנו, ואפלו בתקף צרת הנפש, רחמנא לצלן, אפלו כשירד ונתרחק כמו שנתרחק, ואיך שהוא - יהפך הכל לששון ולשמחה בבחינת (ישעיה לה, י): "ששון ושמחה ישיגו" וכו', כמו שכתוב במקום אחר (לקוטי תנינא סימן כג), על שאף־על־פי־כן זוכין לומר קריאת שמע וליחד שמו יתברך פעמים בכל יום, ולהאמין בה' ובמשה עבדו שהם הצדיקי אמת שבכל דור וכו'. וכמה מעלות טובות למקום עלינו וכו', אלו פינו מלא שירה וכו', כי עקר גלות הנפש הוא העצבות, כמובן בהתורה הזאת עין שם, וכל מה שהעצבות מתגבר יותר - מתגברין יותר התאוות, בפרט שגעון התאוה הכללית, וכן חוזר חלילה, חס ושלום, ומצרף לזה תאות ממון וטרדת הפרנסה, בחינת 'בעצבון תאכלנה' וכו'. וכמו שמבאר בהתורה 'וביום הבכורים' (בסימן נו) בענין עצבון ידים וכו', עד שכמעט תצא נפשו, חס ושלום, לולא ה' עזרתה לנו שמאיר עלינו מרחוק בכח הצדיקי אמת לשמח נפשותינו, על־פי דרכי העצות העמקות של הצדיקי אמת. וצריך כל אדם להכריח את עצמו מאד בכל הכחות להמשיך על עצמו השמחה. ועל־כן צריך להיות רגיל מאד בהודאה בשמחה, כנ"ל, וכמבאר אצלנו במקום אחר הרבה מזה על התורה (סימן ב' תנינא): 'ימי חנכה הם ימי הודאה' (בהלכות כלאי בהמה הלכה ד ובהלכות פריקה וטעינה הלכה ד, עין שם היטב):