# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1104/66/9/

כי כל ענין הארבעה צריכין להודות הנ"ל, עוברין על כל אדם בכל עת, לפעמים בגשמיות ממש, ועל־פי רב על־ידי שארי ההרפתקאות העוברין על האדם בכל יום, בפרט בענין גלות הנפש, וכמבאר לעיל מזה (באות ה). ועל־כן תקנו לנו בדורות הללו לומר מזמור 'הודו' בכל ערב שבת בכניסת שבת. כי ששת ימי החל הם בחינת העולם הזה שנקרא ערב שבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה־זרה ג.): 'מי שטרח בערב שבת' וכו', ושבת בחינת עולם הבא. וזה ידוע, שהעולם הזה מלא צרות ומכאובות, וכמו שכתוב (קהלת ב, כג): "גם כל ימיו כעס ומכאובות", וכמו שכתוב (איוב ה, ז): "אדם לעמל יולד" וכמו שמובא במדרש (בראשית רבה יג, ז): 'לא נברא האדם אלא לעמל, אם זכה, הוא עמל בתורה אשריו' וכו'. וכל חיותנו וקיומנו הוא רק בחינת שבת, שהוא בחינת עלמא דאתי, כי רק זה כל תכליתנו.

כי לא בא האדם לזה העולם לסבל עמל ויגון כזה וצרות מצרות שונות שאי אפשר לבאר, וכמו שיודע כל אחד בנפשו, והחכמים המסתכלים בכלל העולם יודעים, שכל העולם כלו מלא יגונות וכעס ומכאובות, וכמבאר במדרש הנ"ל: שלא נברא האדם אלא לעמל. ואפלו חכמי אמות העולם חקרו זאת, ומדברים מזה הרבה, וכמובא (בספר מבחר הפנינים), שהאדם בזה העולם, כמו שסבבוהו חיות רעות ופגע האויבים בכל מוצא ומבוא, שאם ינצל מקצתם יטרפוהו קצתם וכו' [וכמו שמבאר בדברינו במקום אחר מזה הרבה].

ועל־כן בודאי לא ברא השם יתברך את האדם בחכמה נפלאה ונוראה כזאת, בשביל שיסבל עמל וכעס כזה בזה העולם, כי כונת השם יתברך בודאי רק לטובה, וכמבאר בכל הספרים, שברא את כל העולם ומלואו בשביל האדם, כדי להראות טובו וחסדו ורחמנותו, וכמו שכתוב בתחלת העץ חיים (ובהתורה 'בא אל פרעה' בסימן סד, לקוטי חלק א), הינו שעקר בריאת האדם שבשבילו נברא הכל היה בשביל התכלית, שהוא שבת, שהוא תכלית מעשה שמים וארץ (כמו שכתוב בלקוטי תנינא סימן לט). וזה כל נחמותינו על כל הצרות והיגונות שסובל כל אחד, בבחינת (בראשית ה, כט): "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו" שנאמר על נח, שהוא בחינת הצדיק, שהוא בחינת שבת (כמו שכתוב בסימן ב בלקוטי תנינא). שהוא בחינת עולם הבא. וכמו שכתוב במדרש הנ"ל 'לא נברא האדם אלא לעמל, אם זכה - הוא עמל בתורה, ואם לא זכה - הוא עמל בארץ, אשריו לאדם שהוא עמל בתורה'. וכן אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (סנהדרין צט:): 'כולהו גופי דרופתקי נינהו, טוביה לדזכי והוי דרופתקי דאוריתא' (כל הגופים נבראו לעמל, טוב למי שזוכה ועמלו בתורה). אבל איך זוכין לזה? כי הבעל דבר וחילותיו מתגברין ומתפשטין כל כך על כל אדם, ואין מניחין אותו לשום לב לזה. והכל מרבוי הצרות של זה העולם, שעל־ידי־זה מתגבר המרה שחורה והעצבות, שעל־ידי־זה אין יכולין לישב דעתו מה הוא עושה בזה העולם וכו' (וכמו שמבאר בסימן י בלקוטי תנינא).

ועל־כן צריכין להתגבר מאד מאד להמשיך שמחה על עצמו, על־ידי שיסתכל על הסוף שהוא תכלית העולם הבא, שהוא בחינת שבת, שאז יתהפך הכל לטובה. כי אפלו הפחות שבישראל והגרוע שבגרועים - אין שעור לכל נעימות הטוב הנפלא שיזכה אז, וכמו שחזקו אותנו הצדיקי אמת בכמה לשונות בענין זה, כמו שכתוב (ירמיה נ, כ): "ביום ההוא יבקש עון ישראל ואיננו", כמו שמובא בסימן כב, שיבקשו ויחפשו עוונות ישראל וכו' כי יתהפכו לזכיות. וכמו שכתוב על פסוק (שיר השירים א, יב) "נרדי נתן ריחו", וכן בפסוקים הרבה. ועל־ידי־זה יוכל לשמח את עצמו גם עתה בכל מה שעובר עליו, בבחינת 'ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה', כמו שכתוב בסימן כ"ג בלקוטי תנינא - שצריכין לחטף היגון ואנחה להפכו לשמחה וכו':