# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1298/62/

אחר שיצא מבית הכנסת - ילך לבית המדרש וכו' ללמד וכו' (שם סימן קנה סעיף א).

וזה כבר מבאר לעיל (הלכות קריאת התורה הלכה א), כי צריך ללמד אחר התפלה כדי לקנות חיים וכו'. ואחר־כך ילך אל המשא־ומתן. כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון (אבות ב, ב), ויזהר שלא יזכיר שם שמים לבטלה וכו' (ארח־חיים סימן קנו).

כי צריך לעשות משא־ומתן אחר הלמוד, כדי לתת ניחא להמחין שלא יהיו מתיגעין, כמו שאמר רבנו בפרוש (בסימן לה): שמשא־ומתן הוא בחינת שנה שהיא ניחא להמחין. כי צריך לתת דוקא ניחא להמחין כשמתיגעין, כדי שלא יהיה בחינת רבוי אור גורם שבירת כלים. כי כשחושב הרבה בשכלו ואינו נותן להם ניחא, אזי אין המח שהוא כלי השכל יכול לקבל רב אור השכל. ואז נתקלקל מחו לגמרי ויכול לצאת משכלו. וזה בחינת 'כל תורה שאין כו', סופה בטלה'. כי בא לבחינת בטול, כי אין הכלים יכולים לקבל רב עסק התורה. והרבוי אור גורם שבירת כלים. ואזי יוצא השכל מן הצמצום ואזי נתבטל לגמרי. ואזי נתקלקל ונופל מחו לגמרי, כי עקר קיום המחין כשיכולין לקבל השכל ולצמצמו בתוכו. וזהו, 'סופה בטלה וגוררת עון'. כי כשהשכל נסתלק לבחינת בטול מחמת שבירת הכלי על־ידי רבוי אור. אזי מזה נתהוה הקלפות, כמובא (עץ חיים, שער יא, פרק ה). וזהו, 'וגוררת עון', וכנראה בחוש, כי כשהמח נתיגע מאד ואינו נותן לו שום ניחא אזי יוכל להתעכר ולהתקלקל לגמרי. ועל־ידי הבלבול הדעת יכול, חס ושלום, לגרר עוון על־ידי־זה.

וזה שהזהירו רבותינו ז"ל על המשא־ומתן - שיזהר שלא יזכיר שם שמים לבטלה, כמו שכתוב בשלחן ערוך אסור זה אצל המשא־ומתן. כי אסור הזכרת שם שמים לבטלה הוא גם כן בחינה זו. כי כשמזכירין שם שמים, נמצא שקורין אותו יתברך, כביכול, שהוא חי־החיים, וכמו שכתוב שם. על־כן אין להזכיר שם שמים כי אם בתורה ותפלה, שאז יש כלים ומדות לקבל החיים. ואף שהשם בעצמו הוא בחינת מדות, כמו שמבאר שם, אף־על־פי־כן זה ידוע, כי יש כלים לכלים וצמצום לצמצום, ומה שנחשב לכלי בבחינה עליונה - עדין בבחינה התחתונה היא בחינת אור פשוט בלי כלי, וצריך לעשות צמצום וכלי אחר לקבלו. ועל־כן אסור להזכיר שם שמים לבדו כי אם בתורה ותפלה, ששאר התבות נעשין כלי לקבל האור כנ"ל, אבל כשמזכירין שם שמים לבטלה בלא תורה ותפלה, אזי היא בחינת 'רבוי השמן גורם לכבוי הנר'. ועל־כן חמור יותר הזכרת שם שמים לבטלה מברכה לבטלה כנ"ל. וזה בחינת שם שמים 'לבטלה', בחינת 'סופה בטלה' הנ"ל, שגורם בטול הנ"ל הינו קלקול הכלים כנ"ל, ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (נדרים ז: הובא בשלחן ערוך שם): 'כל מקום שהזכרת שם שמים מצויה - מיתה מצויה', כי היא הפך קריאת החיים ואריכת ימים הנ"ל. כי זה נעשה דוקא על־ידי המדות והכלים שנעשין על־ידי עסק התורה כנ"ל, והזכרת שם שמים לבטלה היא הפך מזה כנ"ל, ועל־כן בשעת המשא־ומתן שהוא כדי לשמר הכלים שלא יתקלקלו כנ"ל, צריך לזהר אז מהזכרת שם שמים לבטלה, שהיא פגם וקלקול הכלים כנ"ל:

הלכות משא־ומתן הלכה ג - לא נודע לנו איה.