# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1298/64/15/

ועל־כן אין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה, כי דיקא בעת הגמר אז זוכין לפעל פעלתו בשלמות לכלל בו יתברך. וזהו בכלליות ובפרטיות בכל אדם, וכן בכלליות העולם, כי כל אדם, אפלו כשזוכה לעשות מצוה וזוכה לגמרה בשלמות - עדין צריך לצפות לישועתו תמיד שיזכה לאחרית טוב, "כי טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז, ח), וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ב, ד): 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', וכשזוכה באחריתו לבלות ימיו בטוב האמתי, אז אשרי לו. ועל־כן אנו רואין שהרבה התחילו בעבודת ה', אבל זעירין אנון שזכו להגיע למעלתם, ונמצאים רבים שנופלים מעבודתם.

ואף־על־פי שבודאי בקדשה אין שום דבר שבקדשה נאבד לעולם, וכל מה שעשה בהתחלת עבודתו, כל דבור דקדשה שיצא מפיו, וכל תנועה קלה שעשה בעבודת השם יתברך - בודאי אינו נאבד לעולם, וס וף כל סוף לא ישאר לו כי אם דברים כאלה, הינו דברים שבקדשה שזכה לעשות בזה העולם, כי אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד (אבות ו, ט), אף־על־פי־כן לזכות למה שצריך כל אחד לזכות, אי אפשר לזכות עד שיגמר עבודתו בשלמות, דהינו שיזכה לעבד את השם יתברך כל ימי חייו עד הסוף. ועל־כן רואין בחוש, שהבעל דבר מתגרה עצמו מאד מאד בעת שהאדם סמוך וקרוב לכנס לשערי הקדשה, כמבאר בזה באריכות בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (בלקוטי תנינא סימן מח):