# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1479/62/2/

והנה היוצא לנו, שהאדם צריך לכון בתפלתו שיוכל לעורר ולגלות מצח הרצון שרש הרצון, כדי שיהיה עת רצון, כדי שתתקבל תפלתו. כי על־ידי התגלות שרש הרצון - על־ידי־זה יוכל לכון בתפלתו ולהתגבר על החיות רעות שהם בחינת חכמי הטבע הכופרים ברצון, שמהם באים מחשבות זרות, כנ"ל.

וביותר צריך לזהר ולהתגבר בתפלת המנחה, כי 'בשעתא דמנחה דינא תקיפא שלטא', ומהשתלשלות הדינים - משם אחיזת הסטרא אחרא, כמובא. ועל־כן אלו החיות רעות חכמי הטבע הנ"ל, שהם מן הסטרא אחרא - מתגברים ביותר, חס ושלום, בעת שליטת הדינים, חס ושלום, דהינו במנחה, כי משם אחיזתם כנ"ל. כי אלו החיות רעות חכמי הטבע שכופרים ברצון - הם בבחינת רגז שהוא הפך הרצון. בחינת (איוב יד, א) "קצר ימים שבע רגז", כמבאר היטב במאמר הנ"ל, עין שם. כי הם בחינת רגז, כי אחיזתם מרגז ודינים חס ושלום כנ"ל. ועל־כן נקראים בשם חיות רעות הדורסים וטורפים, על־ידי התגברות הרגז שבהם. נמצא, שבמנחה, שאז דינא תקיפא שלטא, אז צריך התגברות יותר נגד החיות רעות כנ"ל, שהם חכמי הטבע שהם בחינת רגז כנ"ל.

גם עקר יניקת החיות רעות הוא ממצח הנחש, שהוא שרש חכמת הטבע, כמבאר שם. ומצח הנחש יונק מזקני הדור, ממאריכי ימים שבדור כשאינם כתקונו, דהינו כשאינם מוסיפים קדשה ודעת - בכל יום ויום שהם מזקינים. כי האדם צריך להוסיף קדשה ודעת בכל יום ויום שבא אחר־כך. ומי שפוגם ימיו - שהוא מאריך ומזקין, מאלו זקני הדור יונק מצח הנחש, כמבאר שם היטב.

וכאשר נסתכל - נמצא, שעקר יניקת מצח הנחש שיונק מזקני הדור, הוא עקר בשעת מנחה שהיא לעת פנות היום, ואז היום עולה למעלה. ומי שהוסיף קדשה ודעת באותו היום, אשרי לו! אבל כשעולה למעלה היום של המאריכי ימים הנ"ל שאינם כראוי - שלא הוסיפו קדשה ודעת באותו היום ופגמו את היום, מזה מתגבר מצח הנחש, חס ושלום, שהוא בחינת רגז. נמצא, שעקר יניקת מצח הנחש מזקני הדור הנ"ל הוא במנחה, שאז פנה היום שלהם בחשך ופגם בלי קדשה, ומזה הוא יניקתם, כנ"ל. ואפשר מחמת זה בעצמו דינא תקיפא שלטא במנחה, מחמת שאז היום פנה, ואזי עולין כמה ימים פגומים של זקני הדור הנ"ל, ומזה מתגברים דינים, חס ושלום. הינו שיונק מצח הנחש מאלו הימים פגומים כנ"ל, שהוא בחינת רגז, הפך הרצון כנ"ל. ועל־כן במנחה שליטת הדינים בחינת רגז. על־כן צריכין להתגבר ביותר בתפלת המנחה לכון בה מאד, להתגבר על החיות רעות הנ"ל שמתגברין אז כנ"ל. והעקר לראות לעורר ולגלות אז דיקא בחינת מצח הרצון שהוא בחינת עת רצון.

כי עקר התגלות מצח הרצון עת רצון הוא במנחה של שבת, שאז היתה הסתלקות משה, כמובא (זהר תרומה קנו.). ועל־כן צריכין גם בחל במנחה, להמשיך קדשה של שבת לימי החל - לעורר ולגלות במנחה דיקא של חל, את העת רצון, כמו בשבת, כדי להמתיק הדין הקשה, בחינת הרגז שמתעורר במנחה כנ"ל. ומניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא [מהיער עצמו יתקינו את בית היד של הגרזן לכרות את היער] (סנהדרין לט:), דהינו שבמנחה דיקא, שאז מתעורר דין קשה ורגז חס ושלום - אז דוקא נמתק הדין והרגז על־ידי העת רצון שממשיכין משבת לימי החל כנ"ל. אך לזה צריכין צדקה, כדי להכניע מצח הנחש, כמבאר היטב במאמר הנ"ל.

ועתה נכון ומתקן מאד תמיהת הפוסקים שתמהו, למה קראו תפלה זו דיקא בשם 'מנחה', הלא גם בבקר הקריבו מנחה, כמובא במגן אברהם (ארח חיים סימן רלב). והשתא ניחא שפיר, כי בודאי ראוי ויפה לקרות תפלה זו בשם 'מנחה', על־פי דברי רבנו ז"ל במאמר הנ"ל. כי עקר תקון תפלה זו הוא על־ידי צדקה, שעל ידה נתתקן פגם זקני הדור. ואזי נכנע מצח הנחש שיניקתו משם, ואזי נתגלה מצח הרצון, כנ"ל. ועל־כן נקראת בשם 'מנחה', שהיא בחינת צדקה, בחינת (מלאכי ג, ג): "מגישי מנחה בצדקה", כמו שכתב רבנו שם עין שם, כי ביותר צריכין לצדקה בשעת תפלה זו, כנ"ל: