# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1479/65/1/

וזה בחינת תפלת המנחה. כי עקר עבודת האדם לצאת ממחין דקטנות למחין דגדלות, כי עקר עבודת האדם הוא - לשבר ולהכניע היצר־הרע ותאוותיו. וזה ידוע, שכל כח היצר־הרע והתאוות - כלם נמשכין מבחינת מחין דקטנות, שמשם אחיזת כל הדינין, שמשם עקר כח היצר־הרע, כמבאר בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים (סימנים עב, עד עו). על־כן אמרו רבותינו ז"ל (סוטה ג.): 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'. כי כל העברות והפגמים הם על־ידי הסתלקות הדעת שנמשך ממחין דקטנות. וכן מבאר בהתורה "תקעו - תוכחה" (בלקוטי תנינא סימן ח) בתחלתו, שעקר תאות נאוף שהיא כלל כל התאוות נמשך ממחין דקטנות, עין שם.

נמצא, שעקר עבודת האדם לצאת ממחין דקטנות למחין דגדלות. כי כמו שהאדם הולך וגדל בגשמיות, שבתחלה כשנולד הוא קטן מאד, וגם אין לו שום דעת, ואחר־כך הולך ונתגדל מעט מעט בימי היניקה, עד שבסוף ימי היניקה יש לו איזה דעת של קטנות, ואחר־כך הולך וגדל יותר, עד אשר מגיע לבן חמש ואז יש לו דעת ללמד מקרא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ה, כא): 'בן חמש למקרא', ואחר־כך הולך וגדול יותר, ודעתו נגדל יותר וכו'. כמו כן צריך האדם בעבודת ה' להתיגע בעבודתו יתברך תמיד, עד שיזכה לצאת בכל פעם מבחינת מחין דקטנות למחין דגדלות, על־ידי שישבר כל התאוות והמדות רעות, שהם בחינת מחין דקטנות, ויעסק בעבודתו יתברך, שעל־ידי־זה יזכה לדעת אותו יתברך בבחינת מחין דגדלות. וזה עקר עבודת האדם כל ימי חייו, וכן מובן ומבאר בכתבי האר"י ז"ל (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק א).

וזה בחינת תפלת המנחה, שהיא גבוה מאד, ורבותינו ז"ל הזהירו עליה ביותר (ברכות ו:), כי בשחרית הוא בחינת מחין דגדלות, ובלילה היא בחינת מחין דקטנות, שהיא בחינת חשכת לילה שנמשך מקטנות הדעת, כמבאר במקום אחר (סימן לז), שאור וחשך הם בחינת דעת וסכלות, שהם בחינת מחין דגדלות ומחין דקטנות, כי מחין דקטנות הם בחינת סכלות בחינת חשך, נגד מחין דגדלות, שהוא עקר הדעת בחינת אור יום, כי יום ולילה הם בחינת המאור הגדול והמאור הקטן, כמו שכתוב (בראשית א, טז): "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן" וכו'. הינו בחינת גדלות וקטנות, בחינת מחין דגדלות ומחין דקטנות כנ"ל. וכל הדינים נמשכין מבחינת מחין דקטנות שהוא חשך כנ"ל, ומשם עקר אחיזת היצר־הרע וכל התאוות ומדות רעות כנ"ל. ועל־כן תכף אחר חצות היום שמתחיל היום לערב כי ינטו צללי ערב, אזי תכף מתחיל שרש אחיזת מחין דקטנות. ושם עקר ההמתקה, כי עקר המתקת מחין דקטנות, שמשם אחיזת כל הדינים והיצר־הרע כנ"ל, עקר המתקתם הוא דיקא כשזוכין להמתיקם בשרש תחלת אחיזתם. כי אין הדין נמתק אלא בשרשו.

וזה בחינת תפלת המנחה, שהזהירו רבותינו ז"ל עליה מאד, ואזי עקר המתקת הדינים, כמבאר בזהר הקדוש (יתרו פח:), שבמנחה דינא תקיפא שלטא. וצריכין להתיגע מאד במנחה להמתיק הדינים - יותר מבתפלת ערבית, אף־על־פי שעקר הדינים שליטתם בלילה יותר, אף־על־פי־כן בזמן המנחה, עקר העבודה ביותר, להמתיקם אז דיקא. כי דיקא בזמן המנחה שעדין היום גדול, רק שכבר התחיל היום לערב להיות נוטה אל הלילה, אז דיקא עקר ההמתקה. כי עקר המתקת הדינים שהם בחינת מחין דקטנות, עקר המתקתם הוא דיקא בתחלת שרש אחיזתם, שהוא אחר חצות היום, שאז הוא זמן תפלת המנחה, שאז מתחיל שרש אחיזת מחין דקטנות מחמת שמתחיל היום לערב. ואז דיקא צריכין להתיגע להמתיקם על־ידי תפלת המנחה בכונת הלב.

וזה בחינת מנחה גדולה ומנחה קטנה, רמז שמנחה כלול מגדלות וקטנות. כי עדין הוא יום, שהוא בחינת מחין דגדלות, ואף־על־פי־כן כבר התחילו להתעורר בחינת מחין דקטנות שהיא בחינת לילה. ואזי עקר ההמתקה, כי עקר המתקת הדינים שהם בחינת מחין דקטנות, עקר המתקתם בשלמות הוא, כשזוכין להמתיקם בשרשם העליון, ששם כל המחין דגדלות וקטנות כלולים יחד. כי עקר בחינת מחין דקטנות וגדלות הוא למטה, בבחינת שש קצוות, אבל למעלה מעלה בשרש העליון של המחין - שם אין שיך גדלות וקטנות כלל ומשם עקר ההמתקה בשלמות. וכמובן בדברי רבנו ז"ל, בהתורה "חדי רבי שמעון" (בסימן סא): שיש המתקה שממתיקין כל דין בשרשו בשכל הפרטי השיך לו, אבל עקר ההמתקה הוא כשזוכין להמתיק הדינים על־ידי שכל הכולל שהוא שרש העליון של המחין. ושם כל המחין כלולים יחד כל המחין דגדלות וקטנות, כי שם כלא חד, ומשם עקר ההמתקה בשלמות.

וזה בחינת תפלת המנחה שצריכין אז להמתיק המחין דקטנות, בעת שמתחילין להתעורר אחר חצות היום, כדי להמתיק בתחלת אחיזתם. ואזי עקר ההמתקה מבחינת שרש העליון של המחין, שהוא למעלה מכל המחין, ששם בשרשם כלולים כל המחין יחד דגדלות וקטנות כנ"ל. וזה השכל העליון שהוא למעלה מכל המחין אי אפשר להעולם להבינו ולהשיגו, כי אם מי שזוכה אליו. ושם עקר הענוה, בחינת 'במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו' (מגלה לא.), כי הענוה שהיא לפי דעתנו בחינת קטנות, שהוא קטן בעיני עצמו והגדלות כלא חד, כי במקום גדלתו שם דיקא אתה מוצא הענוה. וזה באמת אי אפשר להבין ולהשיג כי אם מי שזוכה לזה, אשרי לו!

וזה עקר שלמות הענוה באמת, שזכה לזה משה רבנו, עליו השלום, שהיה יכול לכתב על עצמו כל גדלת שבחו, וכתב על עצמו (במדבר יב, ג): "והאיש משה ענו מאד". ואף־על־פי־כן היה ענו באמת, כי נכלל באין ששם הגדלה והענוה כלא חד, בחינת 'במקום גדלתו אתה מוצא ענותנותו', כנ"ל. ועל־כן באמת לאו כל אדם זוכה לענוה, כי 'ענוה גדולה מכלם', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה־זרה כ:).

וזה שכתב רבנו ז"ל במאמר זה שאנו עוסקין בו, שבענין הענוה טועין העולם הרבה. כי בודאי אין הענוה להיות במחין דקטנות, חס ושלום וכו' כנ"ל. כי עקר הענוה כשזוכין להיות בתכלית מחין דגדלות, ואזי דיקא יהיה בתכלית הענוה והבטול, בבחינת 'במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו' כנ"ל. ואזי דיקא זוכה להמתיק כל הדינים שבעולם הנאחזין במחין דקטנות, כי עקר המתקתם משם דיקא, שהוא בחינת ענוה אמתית, ששם גדלות וקטנות כלול יחד, שאי אפשר לנו להשיג ולהבין זה כלל וכנ"ל. ועל־כן עקר ההמתקה של מנחה צריכין להמשיך מבחינת מנחה של שבת, שאז רעוא דרעוין אשתכח, שאז הוא הסתלקות משה שזה בחינת רצון העליון, בחינת אין סוף ששם שרש העליון של כל המחין, ששם כלולים כל המחין דגדלות וקטנות, ושם עקר המתקתם, כנ"ל: