# י

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1479/67/10/

וזה בחינת פרשת שקלים, בחינת (שמות ל, יג): "מחצית השקל תרומה לה'" - שיהיה ההתלהבות במשקל וכו' כנ"ל, והכל בשביל בנין המשכן, שהוא בחינת הבית־המקדש, שהוא בחינת ביתא תתאה הנ"ל, שעל־ידי־זה נתתקן גם בחינת ביתא עלאה, כי על בחינת הבית־המקדש נאמר (תענית ה.): 'לא אבוא בעיר עד דבקרבך קדוש, שלא יכנס בירושלים שלמעלה' וכו'. כי בנין המשכן היה בחינת תקון התשובה, כי נבנה בשביל לתקן חטא העגל כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה נא, ח). וחטא העגל היה על־ידי שפגמו בתקונים הנ"ל - שנמשך האור יותר מדאי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תשא לא) והובא בפרוש רש"י פרשת 'כי תשא' על פסוק (שמות לד, ג): "ואיש לא יעלה עמך" – 'הראשונות על־ידי שהיו על־ידי תשואות וכו' שלטה בהם עין הרע, אין לך יפה מן הצניעות'. כי אף־על־פי שהזהירם מאד "אל יהרסו" וכו' כנ"ל והם קימו האזהרה, אף־על־פי־כן עדין היה האור מרבה מכחם, כמובן בדברי רבנו ז"ל הנ"ל ובמקום אחר, וכמו שכתוב (שמות כד, יא): "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". ופרש רש"י: 'מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד וכו', כי הסתכלו בו מתוך לב גס' וכו'. וההמון עם, בפרט הערב רב - פגמו גם בגשמיות, שקלקלו מחשבתם במחשבות רעות והרהורים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין סג:): 'לא עבדו ישראל עבודה־זרה אלא כדי להתיר להם עריות' וכו'.

כי באמת הכל תלוי זה בזה, כי כל המדות וכל העבודות של האדם כלם תלויים זה בזה. כי לפעמים מתלהב יותר מדאי וכו' ובתוך כך מתגברים עליו המחשבות והרהורים מאד. כי היצר־הרע והסטרא אחרא אורבים עליו מכל צד, כשמתעורר בו איזה הרהור תשובה לשוב להשם־יתברך - הוא חותר עליו לבלבלו בכל מיני בלבולים ומניעות, לפעמים כפשוטו, שמתגבר עליו אז דיקא בהתגברות גדול במחשבות רעות שהם עקר היצר־הרע כנ"ל. ולפעמים כשהאדם מתגבר נגדו במה דאפשר, הוא מתגבר על־ידי התלהבות הלב יותר מדאי. ולפעמים בשעה אחת הוא מערבב, ברגע אחת בוער לבו מאד וכו', ובתוך כך בוער לבו לתאוות עולם הזה מאד וכו', שזה בחינת (תהלים קז, כו): "יעלו שמים ירדו תהומות" כמובא בדבריו ז"ל. וכעין מה שמבאר בסימן עח על מאמר רבותינו ז"ל (תקוני זהר תקון יג, כח.): אלמלא כנפי ראה - שהם בחינת התורה, הוי לבא אוקיד כל גופא - [היה הלב שורף את כל הגוף], מרבוי ההתלהבות אל השם־יתברך יותר מדאי, ומרבוי תבערת האש להתאוות וכו'. אך התורה מגנה על זה, עין שם.

ומזה בא חטא העגל, אחר מתן תורה בהתגלות אלהות פנים בפנים כזה, באותות נוראות כאלו וכו' וכו', כמו שהוכיחם משה (דברים ד, לב): "הנהיה כדבר הגדול הזה" וכו', ואף־על־פי־כן קלקלו כל כך תכף "עד שהמלך במסבו" וכו' (שבת פח:), והכל על־ידי בחינה הנ"ל, על־כן נצטוה משה אחר־כך בבנין המשכן בשביל תשובה ותקון לחטא העגל שכולל כל החטאים.

כי העקר שצריכין להשתדל בכח הצדיקי אמת בחינת משה - לצמצם ההתלהבות, כל אחד ואחד לפי בחינתו, ולא יהרס הגבול וכו', ויתגבר ביותר על המחשבות רעות שהם עקר היצר־הרע. ובזה צריך עקר ההתגברות, כי המחשבה ביד האדם תמיד להטותה כרצונו, ויתגבר להפך הדבר לברח ממחשבות רעות ולחשב מחשבות טובות, לחשב איזה פסוק מהתורה או איזה הלכה ומאמר רבותינו ז"ל וכו', ולפעמים צריך לפקח מחשבתו במלי דעלמא וכו', הכל כדי למלט נפשו מהרהורים שהם עקר קלקול המחשבה. ואפלו אם מחמת רגילותו נלכד במחשבות אלו מאד, כמצוי בכמה אנשים, אף־על־פי־כן יתחזק בכל עז בכל דרכי העצות אמתיות להסיח דעתו מהם וכו' [כמבאר בדברינו במקום אחר (סימן עב, תנינא סימן קכב)], ויאמין, ש כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מהם יקר מאד אצל השם־יתברך, וימשיך עצמו לתוך מחשבות טובות ויברח אל הספר לעסק בתורה וכו', עד שיזכה להמשיך לפי בחינתו בחינת תקון המדות, שהם כלל כל מצוות התורה לתוך לבו, שהם בחינת תקון העולמות.

ועל־ידי־זה יזכה לפי בחינתו לקבל עליו על מלכותו יתברך ולגלות מלכותו יתברך שמו לכמה נפשות, כי לכך נוצרת, כי 'חיב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם' (סנהדרין לז.), ואפלו הפחות שבישראל נברא שיהיה לו חלק בהתגלות מלכותו יתברך לכל באי עולם. והתגלות מלכותו זה בחינת תקון ביתא תתאה, ואז דיקא יש עליה גם לביתא עלאה וכו' כנ"ל - כי אז דיקא יכול להתלהב להשם־יתברך בהדרגה ובמדה כראוי וכנ"ל (באותיות ד־ה). אבל גם אחר־כך צריך לזהר מאד בכל פעם לצמצם ההתלהבות כנ"ל, ומכל שכן לזהר מאד מאד ממחשבות רעות, שהם אורבין וחותרין עליו מאד בכל יום ובכל עת ובכל שעה, כמו שכתוב (תהלים לז, לב): "צופה רשע לצדיק" וכו', וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ל:). וכמו שכתוב (תהלים י, ט): "יארב במסתר כאריה בסכה יארב לחטף עני יחטף עני במשכו ברשתו", והבן מאד מאד כל זה איך הוא אורב עליך, אולי תחמל עליך להשתדל להנצל ממנו.

על־כן עקר התקון בכלל הוא על־ידי הבית־המקדש, ששם עקר המקום לה', שעל זה התיגע דוד משיח כל ימיו, כמו שכתוב (שם קלב, ג): "אם אבוא באהל ביתי וכו' עד אמצא מקום לה'" וכו', כי שם בבית־המקדש הוא עקר בחינת תקון ביתא תתאה, שעל־ידי־זה נתתקן גם בחינת ביתא עלאה, בבחינת 'לא אבוא בעיר שלמעלה עד דבקרבך קדוש' שנאמר עקרו על הבית־המקדש, כי שם הוא המקום הנבחר להמשיך לשם שכינת עזו, באפן שיתגלה מלכותו לכל באי עולם. ואפלו מי שחטא ופגם על־ידי היצר־הרע שהם המחשבות רעות, כשבא לשם, נתתקן על־ידי הקרבנות הבאים מבהמות וכו', שעל־ידי־זה שהיו הכהנים מביאין בהמה לקרבן בבית־המקדש נתגלה לכל כי מלכותו בכל משלה, ואפלו בבהמות ועופות יש קדשות גבוהות מאד עד שיכולין להעלותם לקרבן לריח ניחוח לה', שזה עקר בחינת תקון ביתא תתאה, כשממשיכין הדעת אמתי לכל באי עולם עד שידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'. ועל־כן על־ידי הקרבן נתתקן פגם החטא שבא על־ידי מחשבות רעות שהם בחינת פגם התגלות מלכותו, כנ"ל: