# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1479/67/14/

וזה (שמות ל, יב): כי תשא את ראש בני ישראל וכו' - שנצטוו לתן השקלים בעת המנין כדי ש לא יהיה בהם נגף בפקד אתם. וקשה, למה לו למנותם, ויש סכנה שלא ישלט בהם הנגף, ולא ימנה אותם כלל. אך המנין היה הכרח בשביל בחינה הנ"ל, כי המנין הוא בחינת צמצום - שמצמצמין על־ידי־זה את אור להביות הלב של כל אחד מישראל, שלא יתלהב יותר מדאי, כי לפי אור להביות לבו עד אין סוף - שם אין שיך מנין ומספר כלל, בבחינת (ספר יצירה פרק א): 'לפני אחד מה אתה סופר', ועקר המנין והמספר מתחיל אחר הצמצום, כידוע. ועל־כן נצטוו למנותם דיקא - כדי שיהיה נמנה כל אחד ואחד בפרטיות, שזהו בחינת צמצום האור, ששם שיך מנין ומספר כנ"ל. וגם שלא יתערבבו יחד ולא יכנס אחד בגבול חברו.

כי כמו שצריכין הצמצום שלא יתלהב יותר מדאי וכו' כנ"ל, כן צריכין גם כן לצמצם התלהבות הלב שלא יצא מהגבול שלו לגבול חברו. כי אף־על־פי שכל ישראל נחשבו כאיש אחד, כי בשרשם הם כלולים באחד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה ד, ו): שיעקב היו לו שבעים נפש וכלם נקראים נפש אחד, אף־על־פי־כן כל אחד ואחד מישראל יש לו צמצום וגבול בפני עצמו.

כי דעת כל אחד משנה מחברו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נח.) לענין ברכת 'חכם הרזים'. והכל כפי מה שמצמצם התלהבות לבו בבחינת חלל הפנוי, וממשיך לשם מחשבות טובות שהם מדות טובות, ועל־ידי־זה נתגלה מלכותו יתברך, כי כל אחד יש לו שעור בלבו לפי מדרגתו, בבחינת (משלי לא, כג): "נודע בשערים בעלה" – 'כל חד כפום מה דמשער בלביה' (כל אחד לפי מה שהוא משער ומשיג בלבו) (זהר וירא קג:). וכן כל אחד עובד ה' כפי מדותיו הטובים, זה נזהר ביותר במצוה זאת, שהיא בחינת תקון מדת חסד, וזה במצוה זאת, שהיא בחינת תקון מדה אחרת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח:): 'אביך במאי זהיר טפי' וכו' (אביך, במה היה נזהר ביותר). ואף־על־פי שבודאי צריך כל אחד מישראל לקבל מחברו מנקדתו הטובה שיש לו בפרטיות מה שאין בחברו, כמו שכתוב בהתורה (סימן לד) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" עין שם, אף־על־פי־כן אסור להרס את הגבול - שלא יתלהב יותר מדאי לכנס לגבול חברו.

כי לפעמים גם בני ישראל הכשרים יכולין להפיל אחד את חברו על־ידי שנוי דעותיהם, כמבאר במקום אחר (סימן כג), על־כן צריכין הצמצום בכמה בחינות שלא יתלהב יותר מדאי וכו', כנ"ל, וגם שלא יהרס הגבול שבינו לחברו. ובשביל זה נצטוו למנותם, שיהיה נמנה כל אחד ואחד בפני עצמו, כי כל אחד יש לו גבול ושעור בדעתו להכיר את השם־יתברך, ולעבדו בהדרגה ובמדה כפי מדרגתו וכנ"ל.

ועל־כן נצטוו למנותם "במספר שמות", כי כל אחד מישראל יש לו שם בפני עצמו, כפי אחיזתו בשמא דקדשא בריך הוא כפי מדרגתו, כי השם בחינת כלי וצמצום, ששם נגבל החיות שהיא הנפש (כמו שכתוב בהתורה "וביום הבכורים" בסימן נו), ועל־כן היה ההכרח למנ ותם כנ"ל. אבל על־ידי המנין שהוא בחינת צמצום כנ"ל - יכול לשלט הנגף, חס ושלום, כי בהצמצום שם אחיזת הדינים, כידוע (עץ חיים, שער א, ענף ב), שמשם משתלשל סטרא דמותא, חס ושלום, כשאין נזהרין להמתיקו כראוי, על־כן נצטוו למנותם על־ידי השקלים שנותנין לנדבת המשכן, שעל־ידי־זה עקר תקון בחינת ביתא תתאה, שעל־ידי־זה יש עליה גם לביתא עלאה, וכנ"ל.

כי בהמשכן שהוא האהל מועד, וכן בבית־המקדש שם מתכנסין הכל כל ישראל כאיש אחד, ואף־על־פי־כן כל אחד עומד על גבולו, בבחינת 'עומדים צפופים ומשתחוים רוחים' (אבות ה, ה), שעומדים צפופים ודחוקים זה בזה כאיש אחד, ואף־על־פי־כן משתחוים רוחים, שלא ישמע אחד בודוי חברו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כא.). כי כל אחד צריך לשוב לה' כפי מדרגתו, כמו שכתוב בספר האלף בית (ספר המדות, אות צדיק, סימן טו): 'כל אחד ינהג כמו ששמע מרבו', וכמו שאמרו (אבות א, יד): 'אם אין אני לי מי לי' וכו', כי כל אחד יש לו גבול בפני עצמו כנ"ל. וזה התקון נעשה בבית־המקדש ובמשכן. ועל־כן נצטוו למנותם על־ידי השקלים שנותנין בשביל המשכן, שעל־ידי־זה נתתקן הכל כנ"ל, כי על שם זה נקראו 'שקלים' - שנמשך האור במדה ובמשקל לכל אחד לפי מדרגתו, וכנ"ל (אות י):