# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1479/67/17/

וזה בחינת פסח ואסור חמץ. כי אז יצאו בחפזון, כי לא היו ראויים לגאלה על־ידי אתערותא דלתתא שלא היה בשלמות. על־כן הכרחו לצאת בחפזון, כמובא (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א), שזה בחינת אסור חמץ [כמו שכתוב במקום אחר (הלכות נפילת אפים הלכה ד)]. ואפלו בשעת מתן תורה שכבר היה להם איזה הכנות, אף־על־פי־כן לא היו ראויים עדין להתגלות נבואה כזה פנים בפנים, כי היה ראוי לתן התורה לאלף דור וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יד.). על־כן התגרה בהם הבעל דבר על־ידי הסתת הערב רב, עד שעשו להם אלהי זהב שהוא העגל. כי אי אפשר לכנס לבחינת ביתא עלאה שהיא השגת אלהות, כי אם כפי תקון ביתא תתאה, שהיא על־ידי עבדות ומעשים טובים, והעקר על־ידי התגברות המחשבות טובות על המחשבות רעות וכו' כנ"ל, שעל־ידי־זה עקר התגלות מלכותו יתברך, בבחינת 'אודיע אמונתך בפי', שהיא בחינת ביתא תתאה כנ"ל, שזהו בחינת שצריכין להקדים נעשה לנשמע, כנ"ל (אות ו).

ועל־כן היה התקון על־ידי המשכן שנעשה מכסף וזהב, ונחשת שהם גונין עלאין. כי עקר הנסיון והבחירה היא בענין שמירת הברית שתלוי במחשבה, וכשמתגבר על המחשבות רעות והרהורים רעים, כמו כן זוכה לגלות מלכותו, וכמו כן יש עליה לבחינת ביתא עלאה וכו' כנ"ל. וכשפוגם בזה, ורוצה לכנס במחשבתו להבין השגת אלהותו יוכל לבוא לקלקולים גדולים, כמבאר במקום אחר (הלכות אשות הלכה ד אות ז). ואז מתגבר בו מאד תאות ממון, שהיא עבודה־זרה בחינת (שמות כ, כ): "אלהי כסף ואלהי זהב". כי הממון בשרשו גבה מאד, ושם אור השפע אינו מגשם כל כך, כמו אור השפע הנמשכת בשביל הולדה שמתלבש בהגוף בהטפה זרעית וכו' ששם כל ההתגרות. וכפי הפגם בזה, והעקר כשפוגם באסור, חס ושלום, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת (יומא ל. קדושין נד.), ועל־כן בהתר אף־על־פי שגם בזה יש כמה פגמים, אף־על־פי־כן הוא התר וכו', כמו ששמעתי וכו' וכו', אבל כשפוגם באסור, חס ושלום, אזי נפגם ביתא תתאה, ואז מגיע הפגם לאור השפע של הממון ביותר. כי הממון שהוא הפרנסה נמשך ממקום גבה מאד, ואז פוגם בהגונין עלאין שהם בחינת ביתא עלאה, עד שיוכל להכשל בעבודה־זרה ממש, חס ושלום. או שנופל ביותר בתאות ממון שהיא גם כן בחינת עבודה־זרה שזהו בחינת חטא העגל על־ידי כל הנ"ל. כי 'לא עבדו ישראל עבודה־זרה אלא להתיר להם' וכו'. והתקון על־ידי המשכן שהיא בחינת הבית־המקדש שעשה משה על־ידי בצלאל ואהליאב וכל חכמי לב את המשכן וכליו בתקונים נפלאים כאלה, עד שהמשיכו לשם התגלות אלהותו ומלכותו יתברך, בבחינת 'מי עם זאת עולה' וכו'.

[ועין בזהר הקדוש בהקדמה בדף י. 'פתח רבי אלעזר ואמר, "מי זאת עולה מן המדבר" וכו', כמה דאת אמר "ומדברך נאוה" וכו', בההיא מלא דפומא היא סלקת ועאלת בין גדפי דאמא, ולבתר בדבורא היא נחתת ושריא על רישייהו דעמא קדישא' וכו'. כי עקר תקון הצמצום הנ"ל הוא על־ידי הדבור, שהוא הדבור של תפלה ושירות ותשבחות, שזהו בחינת שלש תפלות ביום, ועין לקמן (אותיות פב, צו)]: