# לז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1479/67/37/

וזה בחינת גדל הרעש והפחד והמורא הגדול שהיה בשעת מתן תורה, כמו שכתוב (שופטים ה, ד): "ארץ רעשה גם שמים נטפו". וכתיב (תהלים יח, ח): "ותגעש ותרעש הארץ" וכו', וכמו שכתוב (שמות יט, טז): "ויהי קולות וברקים וענן כבד וכו', ויחרד כל העם" וכו', הכל מחמת שהיו צריכים להמשיך צמצומים גדולים ונוראים לצמצם אור הגדול הזה, והצמצומים הם בחינת דינים, על־כן היה אז כל הרעש הגדול הזה, עד שסברו, שהעולם נחרב, חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זבחים קטז.), כי באמת היה קשה אז מאד לצמצם אור גדול ונורא כזה. ועל־כן באמת אמרו רבותינו ז"ל שיצאו נשמתן אז. אך השם־יתברך המשיך עליהם טל של תחיה כמו שדרשו (שבת פח:) על פסוק (תהלים סח, י) "גשם נדבות תניף אלהים". הינו שהמשיך עליהם בחינת תחית המתים, שאז יתתקנו הכל, ויקבלו כל אחד אור האין סוף בהדרגה כפי בחינתו, שזה יהיה עקר נעימות שעשוע עולם הבא. ואז יקים (זכריה יד, ז): "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור", שזה בחינת מנחה שהיא לעת ערב, ומשם המשיך עליהם תקון הצמצומים כדי שיתקימו בעולם: