# מו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1479/67/46/

וזה בחינת עצם נוראות קדשת מנחה של שבת, שאז נסתלק משה. כמו שאיתא בזהר הקדוש (יתרו פח: תרומה קנו.) ובכתבים (פרי עץ חיים שבת פרק כב, כג) גדל התגלות אלהות בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא [בשעת תפלת מנחה בשבת]. כי עקר כל התקונים הנ"ל שהם תקון כל העולמות, עקרם הוא על־ידי קדשת שבת קדש, שהוא בחינת אוריתא דעתיקא סתימאה [התורה שנמשכת מבחינת העתיק הסתום], כמבאר בהתורה הנ"ל, ומשם עקר כח התשובה, בחינת (דברים ד, ל): "ושבת עד ה' אלהיך", כמו שכתוב שם.

כי כבר מבאר, שכל הקלקולים והפגמים נמשכין מפגם הצמצומים הנ"ל, דהינו מה שאינו מצמצם האור כראוי וכו'. וכשמצמצם - אינו נזהר מאחיזת הדינים שבהצמצומים, שמהם אחיזת היצרים רעים, שהם מחשבות רעות וכו' כנ"ל, שזה בחינת חטא אדם הראשון, כנ"ל (אות כט).

ועקר התקון הוא שבת, כי שבת אגין על אדם הראשון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר תרומה קלח.) ומובא בדבריו ז"ל (לקוטי מוהר"ן סימן לח). כי שבת הוא בחינת עולם הבא, שעקר התקון יהיה אז. כי בשבת הוא שביתא וניחא, שלא היה אז שום בריאת העולמות שהם המדות. כי אז הוא בחינת התכלית של כל הבריאה, בחינת תכלית מעשה שמים וארץ. והתכלית של כל הבריאה כלה הוא התגלות מלכותו יתברך שצמצם עצמו וכו' עד שברא כל העולמות וכו'. והכל בשביל לגלות מלכותו, שזה כל התכלית של הבריאה. וזה בחינת שבת, שאז אין שום בריאה, רק התכלית של כל בריאה ובריאה של כל ששת ימי המעשה מאיר ומתגלה בשבת שהוא התגלות מלכותו יתברך, ועל־כן נקרא 'שבת מלכתא' (בבא־קמא לב:). ואם לא היה חוטא אדם הראשון בערב שבת הראשון - היה מתתקן הכל בשבת הראשון, כמובא (עץ־חיים, שער לו, פרק ב). אך אפלו אחר שקלקל היה כל התקון על־ידי שבת, כי 'שבת אגין עלוהי', כנ"ל.

כי בכח קדשת שבת שנמשך אז, כי חטאו היה סמוך לכניסת שבת, על־ידי־זה האיר עליהם התעוררות התשובה שנמשך בשבת, עד שברחמיו התחיל תקונם תכף בשבת הראשון. כי בשבת מאירין כל האורות הגדולים על־ידי צמצומים זכים וקדושים שאין בהם אחיזת הדינים כלל, כי הוא בחינת עולם הבא שאז יתתקן הכל, כי מחמת שכבר היה בריאה, וכבר היה האדם בזה העולם, על־ידי־זה יכולין להמשיך האור בבחינת תקון, כמובא לעיל (אות לב) מזה. והעקר על־ידי כח הצדיקים, שהם בבחינת (זהר נשא קמד:): 'שבת דכלהו יומי' [השבת של כל הימים], כי הם לא פגמו כלל, ואף־על־פי־כן היו כל ימיהם בתשובה על השגתם הראשונה (כמו שכתוב בהתורה "קרא את יהושע" סימן ו). על־ידי־זה ממשיכין קדשת שבת שהיא תקון הצמצומים הנ"ל - לבטל מהם אחיזת הדינים, באפן שיזכו ישראל לתשובה ויתגלה מלכותו יתברך לעין כל, על־ידי כל הבריאה שזה עקר התכלית בחינת שבת.

וזה בחינת עצם מעלת קדשת מנחה של שבת, שאז עולין העולמות בתכלית העליה עד תליסר תקוני דיקנא וכו' [שלש עשרה תקוני הזקן], בחינת רעוא דרעוין וכו', כמובא בכתבים, עצם עלית העולמות בשבת בערבית ובשחרית ובמוסף ובשלש סעדות וכו', עד שבמנחה הוא תכלית העליה וכו', כי אז בחינת רעוא דרעוין - תכלית בטול הדינים (פרי עץ חיים שבת פרק כב), כי זה חמלת ה', שבמנחה של שבת שסמוך שיסתלק אור יום שבת קדש ויכנסו התחלת ששת ימי המעשה, בחינת תחלת הבריאה, שהיא בחינת תחלת הצמצום של הבריאה שהוא מתעורר בכל שבוע ובכל יום כנ"ל. על־כן התקון על־ידי שמקדם בשבת נתתקנו הצמצומים בתכלית התקון, עד שיכולים לקבל אור נורא, וכל הדינים שנאחזין בהצמצומים - נתבטלין ונמתקין בשרשן, שעל־ידי־זה יכולין אחר־כך להמשיך הבריאה של ששת ימי המעשה בבחינת תקון.

וזה נעשה בכל שבת ושבת, על־ידי שישראל שומרים את השבת, שהיא מתנה טובה שיש לו בבית גנזיו וכו' (שבת י:). כי בודאי היא מתנה גנוזה מאד, כי תקון הצמצומים הנ"ל אי אפשר להשיג, כי הוא בחינת אור הגנוז מששת ימי בראשית, שמאירין אותו הצדיקים הגנוזים בשבת - בלב כל אחד ואחד, כפי השתדלותו והתקרבותו אל הצדיקים ואל השבת, לקבל את השבת בכבוד גדול וכו', ולהתקרב לצדיקים שהם בחינת שבת, שעל־ידי־זה עקר תקון הצמצומים שתכלית שלמות תקונם הוא במנחה של שבת כנ"ל, שעל־ידי־זה עקר התעוררות התשובה וכנ"ל. ועל־כן באמת נוהגין הצדיקים לומר תורה בשבת יותר, והעקר בסעדה שלישית - הכל לעורר העולם לתשובה, שעקר ההתעוררות על־ידי מנחה של שבת, וכנ"ל: