# מז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1479/67/47/

ועל־כן אז נסתלק משה שנתן לנו את התורה - שנסתלק בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא ברעוא דרעוין [בשעת תפלת המנחה של שבת, ברצון שברצונות]. כי משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' (אבות א, א), עד הדור הזה. וכל צערו ויגיעתו והשתדלותו בסוף סמוך להסתלקותו היה, שיכניס בישראל קיום התורה שזה קשה מהכל. וכמבאר בהפרשיות של סוף ספר דברים, שמרבה להוכיחם על זה כמו שכתוב (דברים לא, יט): "הקהילו אלי וכו', כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך וכו', ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וכו', כי לא תשכח מפי זרעו" וכו' (שם כח). והשם־יתברך גמר על ידו, שזכה שנסתלק בשבת במנחה ברעוא דרעוין.

כי המיתה של האדם נמשך בשרשו ממיתת המלכים כמבאר בכתבי האר"י ז"ל (ספר הלקוטים תהלים פד), שהיה על־ידי רבוי אור, על־ידי שלא היו הצמצומים מתקנים כראוי, עין שם. ואדם הראשון היה צריך לתקן זאת וקלקל, ועל־ידי־זה חזר ונתעורר בחינת מיתת המלכים ומשם גזרת המיתה.

אך עתה המיתה טובה מאד, כי מאחר שכבר היה אור הנשמה של זה האדם בעולם ומת ונסתלק - יכולין לתקנו, וכנ"ל (באות לב). ועקר התקון על־ידי גדולי הצדיקים שהם בחינת משה שנסתלק בשבת במנחה ברעוא דרעוין, שאז תכלית תקון הצמצומים העליונים מאד שמקבלים אור נורא מאד מאד בבחינת תקון ושם נסתלק משה. ועל־ידי הסתלקות אור נשמתו הנוראה לשם - הוא חוזר וממשיך משם התגלות אור האין סוף בלב כל אחד מישראל, בבחינת תקון הצמצומים והמתקתם, באפן שסוף כל סוף יזכה את כל ישראל בתשובה. כי 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם' (חלין ז:), כי כל ימי חייהם הקדושים היו מתיגעים מאד בעבודתם לגלות מלכותו יתברך בעולם, שזה עקר עבודת הצדיקים, שהוא על־ידי שממשיכין עליהם בכל פעם אור האין סוף בבחינת צמצומים מתקנים, באפן שיעבדו את השם־יתברך בהדרגה ובמדה לפי מדרגתם הגבה וכו', באפן שיגלו מלכותו לעין כל כמו שכתוב (תהלים קמה, י): "וחסידיך יברכוכה, כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו, להודיע לבני האדם גבורתיו וכבוד הדר מלכותו" וכו'. שהצדיקים והחסידים יברכוכה והם מודיעין ומגלין ואומרים לכל כבוד מלכותך וכו'.

אבל מחמת גדל כח הבחירה של כל אחד ואחד, שהסטרא אחרא והיצר־הרע שהם המחשבות רעות וזרות ומגנות וכו' - מתגברין מאד על כל אחד ואחד, בפרט על הרוצים להתקרב להשם־יתברך, שעליהם אורב הבעל דבר וחותר ומתגבר יותר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה נב.), על־כן הצדיקים הם סובלים צער גדול מאתנו, שזהו בחינת מה שמובא לעיל, מה שמשה רבנו הצטער והוכיחם הרבה קדם מותו שיקימו התורה כנ"ל. ועל־כן הם מתיגעים כל ימי חייהם להמשיך חדושי תורה, באפן שיוכלו לעורר לב בני ישראל לשוב להשם־יתברך.

כי כל החדושי תורה האמתיים הם בחינת כלים וצמצומים קדושים בבחינת תקון, שנוכל לקבל אור האין סוף על ידם בהדרגה וכו' בבחינת תקון וכו'. אבל הבעל דבר מתגרה בכל פעם, אך אף־על־פי־כן הם גומרין את שלהם, וכל מה שלא יכלו לגמר בחייהם הם גומרים אחר מיתתם, כי 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם', כנ"ל, כי אז נסתלקין למקום שנסתלקין, ותכף שנסתלקין הם מתחילין לחיות בחינת חיים נצחיים של עולם הבא, שהוא בחינת חיים של תחית המתים. כי שאר העולם אינם זוכים לאלו החיים עד אחר הזכוך, ואז יזכו לחיי עולם הבא אחר התחיה כפי חלקם, אבל הצדיקים הגדולים שזככו גופם בתכלית השלמות בחייהם - הם זוכים אחר הסתלקותם מיד לחיים נצחיים של עולם הבא, שהיא בחינת שנכללים באור האין סוף בבחינת חיים נצחיים. וגם שם הם עובדים את השם־יתברך כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צא:). וכל עבודתם היא להמשיך אור האין סוף בלב כל ישראל, בבחינת תקון הצמצומים הנ"ל, באפן שיגלו מלכותו לעין כל, שזהו עקר התכלית של כל הבריאה, כנ"ל.

וזהו בחינת גדל המעלה של השתטחות על קברי צדיקים, בפרט בערב ראש השנה, שאז צריכין להמשיך בחינת בריאת העולם שהיה בראש השנה - להמשיך בחינת תקון הבריאה מחדש, לתקן חטא אדם הראשון שהיה אז, שכל זה נתתקן על־ידי בחינת תקון הצמצומים כנ"ל, שזה נעשה על־ידי גדולי הצדיקים שנסתלקו, וכנ"ל: