# צ

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1479/67/90/

וכל זה הוא בכח הקבוץ הקדוש שעוסק הצדיק לקבץ ולאסף בכל עת, לקרבם להשם־יתברך, שזהו בחינת הבית המדרש הקדוש שלו, שהוא בחינת מקדש מעט כנ"ל, שהוא בחינת בנין הבית השלישי שיהיה נבנה בזכות יעקב, שלא יחרב לעולם וכו' כנ"ל. וזה מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל (במדבר כד, ה) - שהם הבתי כנסיות ובתי מדרשות, שהם בחינת המשכן ובית־המקדש כנ"ל, שראה בלעם שעקר כח ישראל בכל הגליות, בפרט הגלות האחרון הארך הזה - הוא על ידם. כי בלעם ברך את ישראל שלשה פעמים כנגד השלשה בנינים של בתי מקדשנו. כי בלק ובלעם היו קוסמים ומכשפים גדולים (שער הפסוקים, פרשת בלק), וראו גדל החרבנות שיהיה לישראל מחמת התגברות הסטרא אחרא להחטיאם בכל פעם, ועל־כן רצו לעקר את ישראל לגמרי, חס ושלום. אבל ה' לא עזבנו בידם והפך הקללה לברכה.

ועל־כן כשראה בלק שברכם ברכה הראשונה - עדין לא שב מדעתו הרעה, מחמת שצפה שבית הראשון, שהוא בחינת ברכה הראשונה של בלעם - סופו לחרב, על־כן סבר שיתגבר עוד, אולי תחול הקללה, חס ושלום. וכמו שבאמת חשבו נבוכדנצר וטיטוס וכל הרשעים המחריבים, שמאחר שרואים שיש להם כח להחריב את הבית־המקדש, על־כן הם אומרים (תהלים פג, ה): "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד". וכן בפעם השני שהוסיף בלעם לברכם, חזר והתחזק ברשעתו להוליכו למקום אחר - אולי תחול הקללה, חס ושלום משם, מחמת שראה שגם הבית השני יהיה נחרב וכנ"ל. ובפרט ששם אל המדבר פניו אל חטא העגל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר בלק ריא:).

וגם בעצם רשעתו ראה, שאי אפשר להשיג קץ האחרון, כי הוא נעלם מאד מאד, כי לביה לפומיה לא גלי (קהלת רבה יב, ט), על־כן סבר, שעתה בפעם השלישית תחול הקללה, חס ושלום. אבל השם־יתברך בעצם רחמיו מאד, כאשר עקם את פיו עד שהכרח לברכם, פתח תכף בתחלת הברכה: 'מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל', שהוא מה שכתבנו לעיל, שבכח האהלים הקדושים והמשכנות של יעקב וישראל, שהם הבתי כנסיות ובתי מדרשות של הצדיקי אמת, שהם בחינת מקדש מעט, על־ידי־זה לא יוכל לבלע את ישראל, חס ושלום, כי על־ידי־זה יתגברו עליו בכח הצדיקים האמתיים שבכל דור, כנ"ל. וזהו 'כנחלים נטיו', ודרשו רבותינו ז"ל (ברכות טז.): 'מה נחלים מעלין את האדם מטמאה לטהרה, אף הבתי מדרשות מעלין מטמאה לטהרה', הינו כנ"ל (אות פז).

וזהו "כגנת עלי נהר" (במדבר כד, ו), זה בחינת מה שנתבאר לעיל (אות פג), שעקר תקון הבית המדרש שהוא בחינת מקדש מעט, הוא מה ששם מתקבצין כל הנקדות טובות, וכל התעוררות טוב של כל אחד, אפלו של הגרוע שבגרועים. כי בתוך הכלל הכל מצטרף יחד ונחשב אצלו יתברך, כי "הן אל כביר לא ימאס" (איוב לו, ה), עד שנחשב לאתערותא דלתתא, שעל־ידי־זה עקר התקון. כי השם־יתברך מצפה לזה מאד כנ"ל, ותכף מתעורר אתערותא דלעלא לסיעם וכו' כנ"ל, כי שם בבית המדרש, בחינת הבית־המקדש, מתועד ומתיחד ביחוד שלם ונפלא, אתערותא דלתתא עם אתערותא דלעלא כנ"ל. וזה בחינת 'כגנת עלי נהר', הינו כמו גן שצומחים בו פרות כשהוא אצל הנהר, שתכף כשזורעין בו נמשך עליו מימי הנהר להשקותו ולהצמיחו מהרה, מה שאין כן שארי גנות כשזורעין אותן, שצריכין להמתין עד ישקיף ה' משמים להוריד עליהם גשמי ברכה להצמיחם. כמו כן ממש הם הבתי כנסיות ובתי מדרשות של ישראל, שכל התפלות והתורות והעבודות שעושים בהתקשרות הקבוץ הקדוש שבבתי כנסיות ובתי מדרשות - נמשך עליהם מיד מהנהר היצא מעדן להשקות את הגן להצמיחם ולגדל פרותיהם מהרה, כי בחינת האתערותא דלעלא יורד עליהם מיד, בזכות הקבוץ הקדוש שמתקבצים אל הצדיק האמת וכנ"ל. כי היחוד וההתועדות של האתערותא דלתתא, הוא ממש כמו צמיחת פרות הגנה. כי אף־על־פי שהשם־יתברך בורא ומקים הכל, כי הוא בורא פרי העץ ופרי האדמה וכל מיני צמחים שבעולם, אף־על־פי־כן ברא העולם בהנהגה כזאת, שההכרח שהאדם יחרש ויזרע הארץ והגנה, ואחר־כך הוא מוריד עליהם גשם מן השמים, ועל־ידי זאת דיקא צומחים הפרות וכל הצמחים.

וכל זה הוא מחמת שכל מה שבעולם הכל נברא בשביל האדם הבעל בחירה, שעקר גדלתו הוא מחמת בחינה הנ"ל, בחינת אתערותא דלתתא, שתלוי בהאדם הבעל בחירה דיקא, שבשבילו נברא הכל. ועל־כן כל הדברים שבעולם, הכל צריכין אל האדם שיעסק בתקונם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יא, ו) על פסוק (בראשית ב, ג): "אשר ברא אלהים לעשות" וכו' [כמובא בדברינו מזה במקום אחר (בהלכות ברכת הריח הלכה ה)]. וכמו שבענין הצמחים של הגנות, לפעמים אף־על־פי שזורעין אינם צומחים, או שמתעכב צמיחתם מחמת עכוב הגשמים, אבל כשהשם־יתברך נתן הגשם בעתו - הם צומחים מיד. כמו כן הוא בענין האתערותא דלתתא ואתערותא דלעלא, לפעמים כשאין האתערותא דלתתא כראוי - מתעכב השפעת האור העליון לסיעו כראוי, שהוא בחינת אתערותא דלעלא, ואזי אם אינו חזק בדעתו כראוי, יכול לפל על־ידי־זה חס ושלום. ולפעמים יורד עליו בחינת האתערותא דלעלא מיד, וכנ"ל לענין הצמחים.

אבל בכח הצדיקים האמתיים, על־ידי שנכללין בהקבוץ הקדוש של הבית המדרש שלהם, אזי מתחזק תמיד בכל מה שעובר עליו בכח הסיוע דלעלא, שהוא בחינת אתערותא דלעלא שיורד עליו מיד, בבחינת 'כגנת עלי נהר' - שאינם צריכים להמתין על גשמים, כי הנהר סמוך אליהם מיד. כמו כן שם באהלים ומשכנות יעקב וישראל - סמוך וקרוב מאד האתערותא דלעלא לבחינת האתערותא דלתתא, לסיעו בכל עז להתחזק תמיד, וכנ"ל.

וזה שמחזק הנביא את ישראל שישובו, כמו שכתוב בהפטרת "דרשו ה'" וכו' (ישעיה נה, ו) - שמזרזם ומחזקם שם מאד מאד שישובו אל ה', אף אם חטאו כמו שחטאו, כמו שכתוב שם: יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו'. כי אתם חושבים התרחקות, חס ושלום, ואני רוצה רק לקרב, וכמו שפרש רש"י שם. ואמר שם: כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח, כן ה' אלהים יצמיח וכו', הינו כנ"ל, שהודיעם כי רבים רחמיו מאד, שישפיע עליהם סיוע דלעלא בחינת אתערותא דלעלא - להצמיחם תכף וכנ"ל. וכמו שמבאר והולך שם: כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וכו' הינו כנ"ל, רק העקר שיהיה איזה אתערותא דלתתא, בחינת דרשו ה' בהמצאו וכו'. והעקר בכח ראש השנה ועשרת ימי תשובה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יח.) על פסוק זה. וזה שסים שם: ובני הנכר הנלוים על ה' וכו' והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וכו', כי הכל בכח הבית תפלה, שהוא בחינת הבית המדרש, שהוא מקדש מעט, וכנ"ל.

וזהו "כאהלים נטע ה'", שהם בחינת בשמים יקרים. זהו בחינת "נרדי נתן ריחו" הנאמר על מעשה העגל, שרצה בלעם להתגבר, חס ושלום, בכח זה. אבל השם־יתברך כבר הקדים רפואה ומחל להם, עד שנאמר עליו 'נרדי נתן ריחו', 'עזב' לא נאמר, אלא 'נתן', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח:), ומובא בדבריו ז"ל בהתורה "תקעו ג", לענין שהצדיק יכול להוכיח את ישראל בקול כזה, שהוא בחינת קולו של משה, שעל־ידי־זה יהפך עוונותיהם לזכיות, עד שכל העוונות יתהפכו ויעלו ריח טוב, בבחינת 'נרדי נתן ריחו' וכו' כנ"ל, וזה בחינת 'כאהלים נטע ה'' וכו', וזהו 'כארזים עלי מים', בחינת כח הצדיק שנקרא ארז אשר בלבנון, בחינת (תהלים צב, יג): "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", כי הכל בכחו, וכנ"ל: