# צג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1479/67/93/

וכל זה הוא בחינת חתנה. [כי זאת התורה "לשמש וכו' והוא כחתן" וכו' נאמרה מפיו הקדוש על חתנת בתו ז"ל. והיא מדברת הרבה מענין חתן וכלה וכו' (חיי מוהר"ן סימן קטז)], וזה בחינת מה שקורין ל החתן שיעלה לתורה בשבת שקדם החתנה והולכין עמו הרבה מישראל וכו', ועושין שמחה גדולה ומכבדין הכל במאכלי דבש וכו'. וגם הנשים זורקין על החתן מיני תרגימא של דבש ואגוזים.

כי זה ידוע, שיחוד חתן וכלה בשרשו העליון הוא גבה מאד, גבה מעל גבה אשר לית מחשבה תפיסא תמן כלל. כי צריכין להמשיך נשמה של ישראל שנמשכה מבחינת 'ישראל עלה במחשבה תחלה', שהוא למעלה מכל הארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה וכו' (וכמו שמבאר בסימן יז על "אנא בריה קלה שבים" וכו' עין שם), וכל זה הוא בחינת התורה הנ"ל שנאמרה על החתנה כנ"ל: - כי אור להביות הלב של איש הישראלי הוא עד אין סוף וכו'. כי אור להביות לבו הוא בחינת שרש נשמתו שנמשכה ממנו יתברך בעצמו מאור האין סוף. וכמו שאיתא בזהר הקדוש: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז) 'מאן דנפח מתוכו נפח' וכו' [וכמו שמבאר בספרי קדש מזה (רמב"ן בראשית ב, ז; רבנו בחיי יתרו פז)]. אבל צריכין לצמצם ההתלהבות בשביל קיום הבריאה שהם המדות וכו'.

אך תכף שיש צמצום יש אחיזת הדין שמשם התחלת שרש הקלפות והסטרא אחרא, כמבאר בעץ חיים כמה פעמים (עץ־חיים שער א, ענף ב). וכל התקון הוא רק על־ידי האדם הבעל־בחירה דיקא, וכנ"ל. אבל אדם הראשון ביום הראשון לא עמד בנסיון וכו'. ומאז צריכין ברורים וזכוכים וצרופים רבים עד אין חקר, להוציא הסיגים מהכסף וכו'.

וכל התקון הוא על־ידי הצדיקי אמת הגדולים במעלה מאד, שבכל דור, והעקר הם בחינת השבעה רועים. וכל גמר התקון על־ידי משיח שיהיה כלול מכלם, שהוא משיח בן דוד שהוא בחינת מלכות בחינת (שמואל־ב' כג, א): "נעים זמירות ישראל" וכו'. וגדלת משיח גלה אדמו"ר ז"ל מעט בהמעשה של השבעה בעטלירש, כמובן למשכיל ומעין בדברינו [ועין בהלכות תפלין הלכה ה', על־פי המעשה הנ"ל הנדפס בכרך ראשון]. וכל המעשה הנ"ל נאמרה על ענין חתנה של הילדים וכו' שברכם כל אחד כברכתו.

והראשון היה העור וכו' שנתן להם 'דרשה גישאנק' שיהיו כמוהו, זקנים כמוהו וכו'. וספר להם מענין הזכרון, שכל הספור היה בענין המשכת נשמת האדם מתחלת אצילותו עד הסוף עד שנולד בזה העולם, שהקטן שבכלם התפאר שזוכר מה שנעשה עמו בעת חתיכת הטבור וכו', אשר כל לב מבין יכול להבין שאין ערך למעלת התפארות כזה וכו'. והוא הקטן שבכלם. ואחר־כך התפארו עוד ועוד גבה מעל גבה. עד שהוא בעצמו התפאר שאינו זוכר כלום וכו', והוא גבה מכלם אשר אין ערך להתפארות של כלם נגדו וכו'.

וכל זה הוא בחינת חתנה, שהוא בשביל הולדה בשביל שיתרבו בני ישראל. ועקר הכונה, בשביל לגלות מלכותו יתברך בעולם, שעקרה על־ידי רבוי עם בני ישראל, בבחינת "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח) כי אין מלך בלא עם וכו'.

אבל אי אפשר להמשיך התגלות מלכותו כי אם על־ידי צמצומים רבים מאד. ובכל צמצום וצמצום, מתחלה ועד סוף מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין - צריכין לצמצם בחכמה קדושה, באפן שלא יתאחזו הדינים שמהם אחיזת הקלפות וכו'. וכל מה שיורדין למטה לעולם נמוך יותר - צריכין מלחמה ושמירה יותר. כי בעולם אצילות אין להם אחיזה כל כך, כי אם מעט דמעט בדקות נפלא וכו'. אבל בבריאה יצירה עשיה - שם אחיזתם ביותר, עד שבעולם העשיה, ששם הגופים הגשמיים שאנו מלבשים בהם, שם אחיזת הקלפות ממש וכו' (עץ־חיים, שער מז, פרק ד). אבל השם־יתברך נתן כח להאדם לעמד כנגדם, כמו שכתוב (בראשית ד, ז): "ואתה תמשל בו", ופרש רש"י 'אם תרצה תתגבר עליו' וכו'.

אבל זעירין אנון [מעטים המה] שנצחו המלחמה כראוי. ואפלו הצדיקים הגדולים מאד שעמדו במלחמה, אף־על־פי־כן רבם לא נמלטו משגיאה דקה וכו', כידוע. על־כן כל התקון על־ידי בחינת משיח שנצח המלחמה כל כך ויגע במסירת נפש כל כך כל כך, עד שזכה להתפאר (ער גידיינקט גאר ניט וכו' [שהוא אינו זוכר כלום], ועין במעשה הנ"ל) שזוכר לאו כלום וכו'.

כי הוא יודע מה שנעשה עם הנשמה מקדם האצילות עד תחלת הצמצום, עד כל הצמצומים שבכל עולם ודרגא, שכלולים בבחינת נפש רוח נשמה, שהם בחינת מראה טעם ריח, עד שהתחילו להתגשם הכלים בבחינת אור מים רקיע וכו', עד שיצא מבטן אמו לזה העולם הגשמי וכו'. והוא עוסק בתקון העולם יותר מכלם, כי כלם מתקנים הרבה מאד, אבל עדין לא נגמר תקונם. ועל־כן עדין הגלות מתארך, ומלכות דסטרא אחרא מתפשט שרוצה להעלים מלכות דקדשה. על־כן כל שלמות התקון על־ידי בחינת מלכות משיח, שיבוא במהרה בימינו, שהוא להמשיך סוף מעשה ממחשבה תחלה, וסוף מעשה הוא בחינת התגלות מלכותו, שזה עלה במחשבה תחלה, כי כל התחלת הצמצום בשביל הבריאה, היתה בשביל זה, לגלות מלכותו כנ"ל.

אבל ההכרח לגלות על־ידי המדות, שנתהוין על־ידי כמה צמצומים, ובכל צמצום ובכל דרגא ובכל מדה צריכין מלחמה רבה. והצדיק הגדול בחינת משיח – זכה לזכך את עצמו כל כך, עד שמתחלת המחשבה ומריש כל דרגין שהם למעלה מהמחשבה למעלה מנפש רוח נשמה עד תכלית סוף המעשה, עמד במלחמה בכל הבחינות, עד שזכה לגלות מלכותו בשלמות. אבל אין מלך בלא עם, וצריכין להודיע מלכותו לכל באי עולם וכו', על־כן עקר התקון של כל אחד בכלל ובפרט הוא על ידו. כי זה ידוע, שכל מה שהדרגה נמוכה יותר - שם אחיזת הקלפות יותר וכו' וכנ"ל. אבל על זה נתנה לנו התורה הקדושה אשר "דרכיה דרכי נעם" וכו' (משלי ג, יז) - שאינה מכבדת עלינו ביותר וכו' [כמו שמובא במקום אחר (בהלכות תפלת ערבית הלכה ד', אות ז)], כי הוא ידע יצרנו וכו'. ועל־כן כל מה דאסר לן - שרי לן [כל מה שאסר לנו – התיר לנו] (חלין קט:), שזהו בחינת מה שמזכירין בברכת ארוסין: 'ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות' וכו'.

ועל־כן על־ידי כל חתנה ועל־ידי כל הולדה של ישראל בהתר, נעשה תקון נפלא ונורא מאד, אף־על־פי שרב העולם אי אפשר שיהיה זך מאחיזת התאוה שמתגברת ביותר בענין זה, והוא מחמת שעל־ידי־זה צריך שיהיה נמשך הולדת אדם מישראל, שבכל אדם מישראל נתגלה מלכותו יתברך, כי חיב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם (סנהדרין לז.) שהוא לגלות מלכותו על ידי. והתגלות המלכות אי אפשר כי אם על־ידי צמצומים רבים שמהם אחיזתם. ובכל דרגה נמוכה יותר מתפשטים ביותר, עד שבהיחוד הגשמי שעל־ידי־זה דיקא עקר ההולדה, עקר התגלות מלכותו, על־כן שם התגברותם מאד. אבל התורה מגנת עלינו וקדשנו במצוותיו, שעל כל פנים כשנשמרין מאסור, ומתחברין על־ידי קדשת חפה וקדושין, בברכת ארוסין ונשואין, בקבוץ מנין עשרה לפחות, ובשמחה גדולה, על־ידי כל זה ממשיכין כח הצדיק הגדול שהתפאר בכל הנ"ל שזוכר לאו כלום וכו', שבכחו נמתקין כל הצמצומים והדינים וכו' שבכל דרגא, עד שנתגלה מלכותו על־ידי־זה, על־ידי חבור זה דיקא. כי עקר התגלות מלכותו הוא דיקא על־ידי הגשמיים הרחוקים מאד, וכמו שמבאר במקום אחר. ועקר על־ידי כח הצדיק הנ"ל, שעל ידו כל המשכת התורה שמתקנת הכל, כנ"ל: