# צה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1479/67/95/

ובשביל זה עולה החתן לתורה, כי הקורא בתורה נקרא עולה לתורה, בחינת 'מי עם זאת עולה' וכו', בחינת תשובה וכו'. כי על־ידי קריאת התורה שעקרה בשבת, שאז עולין כל השבעה קרואים, שהם בחינת שבעה רועים, כידוע, שהם מתקנים שבעת ימי הבנין, שהם כלל המדות והעולמות, על־ידי־זה מקבלין בכח הצדיק הנ"ל הארה משרשי התורה שהיא אוריתא דעתיקא סתימאה, שהיא בחינת שבת בחינת תשובה, בחינת "תורת ה' תמימה משיבת נפש" וכו' (תהלים יט, ח), ששם נתתקן הכל וכנ"ל. ומשם עקר התקון של החתנה שהוא בשביל התגלות מלכותו, כנ"ל.

ועל־כן הולכין עמו רב עם ישראל, כי "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח), בחינת (משלי כט, ב): "ברבות צדיקים ישמח העם", כי "עמך כלם צדיקים" (ישעיה ס, כא). שזהו עצם השמחה שמתחילין אז, שמתחילין לעורר בחינת שיר פשוט וכו', שמשם כל השמחות וכו'.

ועל־כן נוהגין לכבד אז, וכן על החתנה - במיני תרגימא של דבש, כי על התורה נאמר (תהלים יט, יא): "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים", שנסמך לפסוקי "תורת ה' תמימה וכו' עדות ה' נאמנה" וכו', שמדבר משבח התורה עד "צדקו יחדיו" וכו'. כי דבש בחינת תקף הדינים [כמבאר בכונות שופר (פרי־עץ־חיים, שופר א)] שנאחזים במתיקות התאוות של זה העולם שעקרם תאוה זאת (כי 'דבש' גימטריא 'אשה' כמובא), שמי שאינו נזהר בזה - נאמר עליו (משלי ה, ג): "נפת תטפנה שפתי זרה וכו' ואחריתה מרה כלענה" וכו', שזה בחינת פגם שמשון שהלך אחר עיניו (סוטה ט:), כי סבר שיכול לעמד בנסיון אפלו בזווג של אסור, מחמת שהיה נזיר אלהים וכו' (שופטים טז, יז), וזכה למצא הדבש בגוית האריה, אבל לסוף טעה בזה הרבה וכו'. כי אפלו בקדשה נאמר (שם כה, טז): "דבש מצאת אכל דיך", שנאמר אפלו על התלהבות הלב להשם־יתברך, שצריכין לצמצמו כנ"ל, שזהו פגם בן עזאי ובן זומא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יד:), שעליהם נאמר 'דבש מצאת' וכו', מכל שכן בזווג הגשמי וכו', מכל שכן וכל שכן כשהוא באסור, חס ושלום, שבזה פגם אפלו שלמה המלך, עליו השלום, ושמשון הגבור. ובן עזאי ובן זומא ונדב ואביהוא פגמו להפך, שלא רצו להוריד עצמן כלל להחבור הגשמי, ורצו להשיג אלהותו יתברך על־ידי תבערת לבם לבד להשם־יתברך, בלי צמצומים ומלחמה הנ"ל, שעליהם נאמר (ויקרא טז, א): "בקרבתם לפני ה' וימתו". אבל עתה שהחתן עולה לתורה וזוכין לחתנה של מצוה של ישראל עם קדוש, עתה מצוה לאכל תרגימא של דבש, ולרמז, שבכח הצדיק שהוא שרש התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות כב:), על ידו נמתק אחיזת הדינים שבדבש, כנ"ל, אדרבא! על־ידי־זה דיקא יהיה הולדה דקדשה, שעל־ידי־זה יתגלה מלכותו יתברך שזה כל כונת הבריאה וכו', כנ"ל.

ובשביל זה נוהגות הנשים שזורקין אז על החתן לעקיך של דבש ואגוזים, כי דבש הוא כנ"ל. ואגוזים זה בחינת (שיר השירים ו, יא): "אל גנת אגוז ירדתי" וכו', ופרש רש"י: 'למה נמשלו ישראל כאגוז, מה אגוז קלפתו קשה ובתוכו מגורות של מאכל, כך ישראל וכו', אפלו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון וכו'. דבר אחר, מה אגוז אף־על־פי שאתה משליכו בתוך הרפש והטיט אין מה שבתוכו נמאס, אף ישראל' וכו'. הינו כנ"ל, שאף־על־פי שכל אחד מישראל עובר בגליות שעקרם גלות התאוות כמו שעוברים, אף־על־פי־כן אין מה שבתוכם נמאס, כי אדרבא! דיקא על־ידי הקלפה הקשה שעל האגוז שקשה מאד מאד לשברה, על־ידי־זה דיקא אין מה שבתוכם נמאס, כמובן מהמשל בחוש. כי הקלפה שומר לפרי, כידוע. כי כל הרפש והטיט המאוס מאד שמתגלגל האגוז בתוכם - אין בו כח למאס את המאכל שבפנימיות האגוז, מחמת שהקלפה הקשה מגנת עליו וכו', ולסוף ירחצו במים הרפש והטיט וישברו הקלפה הקשה ויוציאו המאכל נקי וזך והכל בכח הצדיק הנ"ל: