# צו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1479/67/96/

כי השבעה ברכות של חתן וכלה הם בחינת המשכת הקדשה מהשבעה רועים, שהם בחינת השבעה בעטלירס הנ"ל. שמשם קדשת הולדת ישראל - לגלות מלכותו יתברך. שזה בחינת השבעה קרואים שעולים לתורה בשבת כנ"ל. ועל־כן על־ידי שהחתן עולה לתורה בשבת שלפני הנשואין, על־ידי־זה מקבל כח לזכות לבחינת השבעה ברכות וכו' כנ"ל:

ראשי פרקים להלכות תפלת המנחה על־פי התורה "לשמש שם אהל בהם" (סימן מט)

בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין (בראשית רבה יב, טו), ומשם שרש היצר־הרע (כמו שכתוב בסימן עב עין שם). ואחר־כך שבר היצר־הרע ושתף מדת הרחמים במדת הדין - זה בחינת תשובה, ומשם שרש התשובה, ושרש הכח לשבר היצר־הרע, כמו שכתוב שם. ומדת הדין הוא מבחינת תחלת הצמצום, שלא היה אפשר לגלות אלהותו לברא כל העולמות כי אם על־ידי־זה,

אבל תכף כשהיה צמצום, בחינת דין והמשכת האור לתוך הצמצום, שהוא בחינת רחמים, שמשניהם דיקא נתהוה הבריאה. אבל היה בחינת רבוי אור וכו', ומשם אחיזת הסטרא אחרא, שמשם כל המחשבות רעות והרהורים, והעקר הם הכפירות, רחמנא לצלן וכו'. ואדם הראשון היה צריך לתקן כל זה על־ידי מצוה אחת שלא לאכל מעץ הדעת וכו', ולבלי להסתכל במה דלא הוי ליה רשו [במה שלא היתה לו רשות], בחינת רבוי האור, בחינת התלהבות הלב יותר מדאי וכו', רק לעסק בתפלה, בחינת מלכות דוד, שזה עקר התקון כמובן בתורה הנ"ל.

אבל הוא פגם בכל זה, על־ידי עצת הנחש שאמר להם: "והייתם כאלהים" (בראשית ג, ה) שזהו בחינת רבוי אור וכו', וגם לא המתין בזווגו עד שבת וכו' (פרי־עץ־חיים ראש השנה ג). והיא הסיתה אותו לאכל וכו', שזהו בחינת פגם המחשבות, עד שבא לפגם המעשים וכו'. וכל הפגמים האלו תלויים זה בזה. ועל־ידי־זה כמעט שנחרב העולם כלו, שנברא רק בשבילו, כי היה ראוי למות ביום אכלו וכו', אך רבים רחמיו ונתגלה אליו, כמו שכתוב (שם ג, ח): "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום" שהוא לפנות ערב בזמן מנחה, ואמר לו: "איכה" בחינת (איכה א, א): "איכה ישבה" וכו' בחינת צמצום וכו' בחינת 'איה' וכו'.

ואז נתעורר בתשובה, שעקר התשובה להתחיל בכל עת מחדש - בכל יום ובכל שעה, ואפלו בכל רגע בבחינת (איוב ז, יח) "לרגעים תבחננו". שבכל רגע מבחין ומנסה השם־יתברך את האדם, ומרמז לו לשוב על כל פנים ממחשבות רעות שהם היצר־הרע וכו', ועקר התקון על־ידי שישים אל לבו שאינו יודע כלל וכו'.

וכל זה כלול בשיחתו הקדושה (שיחות הר"ן סימן ג; חיי מוהר"ן סימן סז): גאט איז גרויס מע וויסט גאר ניט וכו' [אלקים גדול אין יודעים כלל]. גדול ה' - זה בחינת אור האין סוף המאיר בלב האדם וכו'. ואין יודעין כלל, זה בחינת תקון הצמצום. סע טוהין זיך אוף דער וועלט אזוני זאכין מע וויסט גאר ניט [נעשים כאלו דברים בזה העולם, ואין יודעין כלל] - זה בחינת המשכת העולמות, שהם המדות שבני אדם ממשיכין בכל יום ובכל עת בתוך הצמצום בתוך החלל וכו'. אבל אין יודעין כלל, כי בכל פעם צריכין לחזר לבחינת צמצום הדעת שאין יודעין כלל. כי תכף שיחשב שיודע, נפגם הכל, כמו שכתוב על פסוק (ישעיה נז, יט): "שלום לרחוק ולקרוב" (בסימן סג לקוטי חלק א), ואפלו העסק שלכם וכו'. אבל יש ענין וכו', כי אין יודעין כלל.

אך איך באין לזה? הוא על־ידי צעקה ותפלה וכו', כי עקר התקון על־ידי שמבינים בלבו שאין יודעין כלל, ומתחזקים על־ידי־זה דיקא לצעק ולצעק ולהתפלל ולבקש רחמים, ואפלו אם נעשה כן אלפים ורבבות פעמים, כי אפלו ביום אחד עוברים על האדם מה שעובר בלי שעור. והעקר לידע שאין יודעין כלל. והפה הקדוש שאסר לנו כל האסורים, הוא בעצמו אמר שהכל יכולין לתקן על־ידי כח הצדיק שיודע כל זה, והגיע לתכלית הידיעה דלא נדע ברום המעלה וכו'. ויקים על כל פנים "אל תרשע הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם" וכו' (קהלת ז, טז־יז). כי "לגדלתו אין חקר" (תהלים קמה, ג).

כי כמו שאי אפשר להבין התחברות יש ואין של תחלת הצמצום של חלל הפנוי, כמו שכתוב במקום אחר (סימן סד), כמו כן אי אפשר להבין כל הנ"ל, שכל העברות פוגמין מאד מאד, אבל אין לך דבר שעומד בפני התשובה (ירושלמי פאה, פרק א, הלכה א), ועקר התשובה הוא - כששב בדעתו ובורח ממחשבות רעות להפכם למחשבות טובות וכו'. וזה יכול לזכות בכל רגע אם ירצה, והעקר על־ידי שיבטל דעתו נגד אנשי אמת שיונקים מהצדיק האמת וכו', שצעק: ש אין שום יאוש בעולם כלל (סימן עח תנינא). והכל על־פי הנ"ל. ועל־כן חבר שם בתורה הנ"ל תשובה ותפלה, שהכל נעשה על־ידי צמצום הלב וכו', ולהמשיך לתוכו מחשבות טובות וכו', עד שיקבל על מלכות שלמה וכו'.

וזה בחינת שלש תפלות. ערבית בחינת צמצום. שחרית בחינת המשכת האור. ובשניהם יש קריאת שמע, בחינת מחין, כי גם בהצמצום יש מחין נפלאים, וכמובן מזה למשכיל בכתבי האר"י. ובפרט בהספרים שמדברים מעולם המלבוש וכו'. ובאמת יש עוד ועוד גבה מעל גבה וכו', כאשר הבנתי משיחותיו הקדושים, כי לגדלתו אין חקר.

אבל בכל יום ויום יש בריאה חדשה, ובין כל יום ויום צריכין הצמצום, כמו שכתוב במקום אחר. וזה בחינת (ברכות ב: שבת לד:): 'בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמד עליו' וכו'. אבל התחלתו מ'כי ינטו צללי ערב', שהוא אחר חצות שנקרא בין הערבים. ואז התקון על־ידי תפלת המנחה שאין בו קריאת שמע. כי אי אפשר להמשיך אז מחין מחדש, רק על־ידי הרשימו של המחין של בקר קדם שמסתלקין לגמרי בערב, צריכין אז להתחזק רק בתפלה לבד.

וצריכין לזהר בתפלה זאת מאד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:). כי שם סוד הצמצום והמשכת האור איך כלולין יחד בחינת 'ה' הוא האלהים' שתי פעמים, שגלו אז ישראל על־ידי אליהו כמו שכתוב (מלכים־א יח, לט): "וירא כל העם ויפלו על פניהם". כי שם בחינת נפילת אפים, בחינת (שמות ג, ו): "ויסתר משה פניו כי ירא" וכו', ועל־ידי־זה דיקא ויאמרו שתי פעמים 'ה' הוא האלהים' וכו' לתקן ביתא עלאה וביתא תתאה - שעקר התקון על־ידי הצעקה והתפלה, שהוא עקר התשובה.

וכל זה הוא בחינת מתן תורה, שעקר האזהרה היתה 'פן יהרסו' וכו' שהזהירם מאד שתי פעמים, הינו בחינת צמצום האור וכו', ועל־ידי־זה הודיעם (שמות כ, א): "וידבר וכו' אנכי ה' אלהיך" וכו', וכל העשרת הדברות, שהם בחינת עשרה מיני נגינה, בחינת שיר פשוט וכו'. כי כל זה אי אפשר להבין כנ"ל, רק לכל חד כפום מה דמשער בלביה, שזה בחינת נגון, כמובן למשכיל כח הנגון וכו', שמרמז בלב כמו שמרמז וכו', למי שחפץ באמת לאמתו, בחינת (תהלים עז, ז): "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי" וכו'; "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי" (שם נה, יח). "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב" (ירמיה ו, ד). "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" (תהלים קמא, ב).

וצריכין לחזר ולבאר התורה הנ"ל, על־פי מה שכבר עזרני השם־יתברך לבאר מעט, כנדפס במקומו, ועוד לאלה מלין, והעקר לידע ולהבין שאין יודעין כלל. ואף־על־פי־כן יחיה עצמו בכל דבור של הצדיק שמבטל דעתו נגדו, בבחינת 'תורת ה' תמימה' - דא אוריתא דעתיקא סתימאה, שהיא תמימה ואין יודעין בה כלל, אף־על־פי־כן 'משיבת נפש' וכו'.

לבאר קצת מאמר רבותינו ז"ל (קדושין מ.) של רבי אילעא: 'אם רואה אדם וכו' - ילבש שחורים וכו', וילך למקום שאין מכירין אותו'. שהוא בחינה הנ"ל, שאין יודעין שם כלל - ששם אין מכירין אותו אם פגם. כי אין מגיע שם שום פגם כלל. ועל־ידי־זה שיקים דברי רבותינו ז"ל, שעל כל פנים לא יחלל שם שמים בפרהסיא, על־ידי־זה יוכל לזכות לתשובה, כמובא בספרים (עין בתוספות שם ובמהרש"א) על 'ויעשה מה שלבו חפץ' וכו'. ועל כל פנים לא יהיה נאבד לגמרי, כי בודאי כשיש בו עדין נקדה טובה שלא יחלל שם שמים בפרהסיא, בודאי עדין צועק להשם־יתברך וכו', ועל־ידי־זה יזכה לתשובה, עד שיתהפכו העוונות לזכיות בכח הצדיקים אמתיים וכו' וכנ"ל. "ענני ה' ענני" (מלכים־א יח, לז) - 'ענני שתרד אש וכו' וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם' (ברכות ו:).

רבי שמעון בן יוחאי היה תכף אחר החרבן, וכל תקונו בבחינת תקון ביתא תתאה, שהוא הבית האחרון שאנו מקוים, ואז דיקא יתתקן ביתא עלאה. ועל־כן לא גלה האדרא זוטא עד יום הסתלקותו, אחר שגלה האדרא רבא וכו'. כי משה רבנו "לא ידע איש את קברתו" (דברים לד, ו) בשביל מעשה שטים כמובא (במדבר רבה כ, כד). כי כל כחו וזכותו היו צריכים בשביל שיכנסו ישראל לארץ־ישראל ויבנו בית־המקדש, שכל זה בחינת 'לא אבוא בעיר' וכו'. אבל אף־על־פי־כן כל זה בחינת ביתא עלאה, ולא נשלם תקון ביתא תתאה, שעל־ידי־זה אין שלמות, ועל־כן נחרב פעמים, כי משה בנה המשכן שנגמר בניסן, בחינת ביתא עלאה, נגד הבית המקדש שהוא ביתא תתאה, שנגמר בתשרי, שאז עקר תקון התשובה, אבל גם בבית־המקדש עדין לא נגמר תקון ביתא תתאה וכו'. ונחרב פעמים וכו'.

ועל־כן אי אפשר לידע קבורתו - שלא ידחקו את הקץ וכו' (סוטה יד. ובהגהות הב"ח). אבל אחר שכבר נחרב הבית־המקדש פעם שניה ולא יבנה בנין שיחרב עוד, חס ושלום, רק אנו ממתינים ומצפים עד שיבנה בנין עולם, על־כן התחיל רבי שמעון בן יוחאי לעסק מיד בתקון ביתא תתאה על־ידי האדרא רבא וכו'. אבל לא גלה האדרא זוטא שהוא תקון אבא ואמא, כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל (שער מאמרי רשב"י על האדרא זוטא), עד יום הסתלקותו, כי אז דיקא, אחר שגלה האדרא רבא ותקן בחינת ביתא תתאה, אז עסק בתקון ביתא עלאה, שהוא בחינת תקון, על־ידי התגלות סוד אבא ואמא וכו', ועל־כן אז ירדו כל נשמות הצדיקים שנסתלקו. כי זה עקר התקון עתה על־ידי הצדיקים שנסתלקו וכו', כנ"ל.

ומאז עוסקים גדולי הצדיקים בתקון זה כמו האר"י ז"ל והבעל שם טוב וכו' עד הסוף, עד שיגמרו מה שהתחילו לגלות אלהותו ומלכותו בעולם. כי תכף ביום שנחרב הבית־המקדש ונתמעט בחינת התגלות מלכותו בתכלית המעוט, התחיל תכף המלוי והתקון, שזהו בחינת מה שמשיח נולד בתשעה באב (ירושלמי ברכות ב, ד). שזה בחינת מלוי פגימת הלבנה, שמתחיל דיקא בעת שהיא מגיעה לתכלית המעוט שהוא ראש חדש, שאז שרש התשובה וכו'.

התגלות מלכותו שהוא בחינת ביתא תתאה, זה צריכין לגלות על־ידי העבודה בעולם הזה שנברא בשביל זה כנ"ל. אבל השגת אוריתא דעתיקא סתימאה שהיא בחינת ביתא עלאה, זה בחינת עולם הבא שהיא בחינת בינה, עלמא דאתי וכו'. אבל אי אפשר לבוא לעולם הבא כי אם על־ידי העבודה שבזה העולם, כי 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת' (עבודה־זרה ג.). ועל־כן עקר עבודת הצדיקים לגלות בחינת מלכות שזה כל עבודתם בזה העולם. ואף־על־פי שבכל פעם זוכין על־ידי־זה להעלות גם בחינת ביתא עלאה כנ"ל, אף־על־פי־כן עקר שלמות עלית ביתא עלאה וכו' הוא בעת הסתלקותם, שאז נסתלקין לחיי עולם הבא. אבל אז דיקא הם שכיחי יתיר בהאי עלמא [הם נמצאים יותר בעולם הזה] כמו שאיתא בזהר הקדוש (פרשת אחרי דף ע:). כי אז דיקא אין להם בעצמן עבדא ועשיה בזה העולם, רק כל עבודתם שם לתקן הצמצומים מבחינת עולם הבא לזה העולם, באפן שיזכו כל הרחוקים להכיר אותו יתברך. כי כל מה שעולין במעלה עליונה, הם ממשיכין צמצומים בתקונים כאלה עד שיגלו אלהותו יתברך לכל הרחוקים מאד, ואז דיקא יהיה נשלם תקון העולמות, ויהיה נבנה הבית־המקדש השלישי בתכלית שלמות תקון ביתא תתאה, עד שיעלו יחד בשלמות ביתא עלאה עם ביתא תתאה.

כי עקר התקון על־ידי המשכן והבית־המקדש, שהוא עקר בחינת ביתא תתאה שנקרא 'אהל מועד', ששם נתועדו ונתכנסו כל נפשות ישראל יחד, שעל־ידי־זה דיקא יכולים לעשות כלים לקבל אור האין סוף וכו' כנ"ל. שזהו בחינת תקון השקלים שנתנו בשעת המנין וכו'.

כי רבי עקיבא היה בעת החרבן, ועל ידו התחיל מיד עקר התקון הנ"ל על־ידי שנסתלק על קדוש ה', שזהו בחינת מה שצריכין לכון בכל יום שתי פעמים "אל נקמות ה'" לעשרה הרוגי מלכות, שעקרם רבי עקיבא וכו' (פרי־עץ־חיים זמירות פרק א). כי גדולים מעשי ה', כי רבי עקיבא סרקו את בשרו וכו' ומכרוהו במקולין, שעל זה שאל משה 'זו תורה' וכו' (ברכות סא:). ועתה כל תקותנו על־ידי אלו הצדיקים שנתגלה קבורתם, שהם יעוררו את משה רעיא מהימנא שיתחברו יחד לעסק בתקוננו.

כי משה רבנו, עליו השלום, "לא ידע איש את קבורתו". כי 'מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקדוש־ברוך־הוא לבדו' (סוטה ט:). ועל־כן אי אפשר לבוא על קבורתו, כי הוא בבחינת אור אין סוף נגדנו וכו'. וכל זה מחמת פגם מעשה שטים (שם יג:), שעל־ידי־זה פגמו כל כך, עד שמשה בעצמו צריך לעסק בתקון עון פעור, אשר לא הטהרנו ממנו וכו' (יהושע כב, יז). אבל אי אפשר לנו לבוא על קברו, כי על־ידי רבוי פגמינו, הוא בבחינת אין סוף נגדנו, שאי אפשר לנו לצמצמו וכו'. וכל זה מחמת שאז עדין לא נכנסו לארץ־ישראל, ולא נבנה הבית־המקדש שהוא עקר ביתא תתאה וכו'.

ועל־כן היה באמת עסק הגאלה שהיה על־ידי משה קשה מאד, כי אי אפשר להמשיך האור בפעם אחת, כי אם על־ידי כמה התגלות והעלמות בדרכים נפלאים כנ"ל. וכשצריכים לתקן כל זה על־ידי הבעל בחירה דיקא, קשה מאד, כי לא די שאינו מתקן כראוי - הוא מקלקל בכל פעם וכו', רק שקיום העולם - על־ידי הצדיקים שעומדים בנסיון הבחירה. אבל "העשק יהולל חכם" וכו' (קהלת ז, ז), שגם הם שוגים על־ידי־זה איזה שגיאה דקה וכו', כמו ששגה משה בהכאת הצור וכו', "וסביביו נשערה מאד" וכו' (תהלים נ, ג). ועל כן יש להם יגיעות עצומות מאד מאד לתקננו וכו'. ובפרט משה שהיה הראשון, שאז קשה מאד לתקן הצמצומים כראוי וכנ"ל, ואלו לא חטאו ישראל וכו', אבל חטאו בעשרה נסיונות וכו' (אבות ה, ד). על־כן בהכרח שיחרב הבית־המקדש. אבל עדין צריכין יגיעה עצומה שיכנסו ישראל לארץ־ישראל, ויבנה הבית־המקדש על כל פנים, שאף־על־פי שיחרב אחר־כך ויגלו ישראל וכו', אף־על־פי־כן יהיה תקון גדול על־ידי שכבר נבנה וכו', אדרבא גם החרבן יתהפך לתקון וכו'.

וזה בחינת מזמור לאסף (תהלים עט, א), 'קינה לאסף מבעיא ליה! אלא ששפך חמתו על עצים ואבנים' וכו' (איכה רבה ד, יד). וקשה, הלא נזכר שם גם מיתת הצדיקים - נתנו את נבלת עבדיך מאכל וכו' בשר חסידיך וכו', אך כל זה הוא תקון על־ידי כל הנ"ל, ועל־כן קדם בנין בית־המקדש הראשון - כל יגיעתו של משה היה שיבנה וכו'. ועל־כן לא ידע איש את קבורתו, מעצם גדלתו לא נתעסק בו אלא הקדוש ברוך הוא, ומעצם פגמינו וכו'. שאם ידעו קבורתו יהיה בחינת רבוי אור שגורם חרבן וכו', על־כן "לא ידע איש" וכו'.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יד.): שזה מחמת מעשה שטים, שניהם אמת. כי היה מחמת גדלתו ומחמת קלקולם וכו' כנ"ל. והכל מחמת שעדין לא נכנסו לארץ־ישראל ולא נבנה הבית־המקדש וכו' כנ"ל. אבל אחר החרבן השני התחיל תכף הבנין השלישי כנ"ל, כי אז הגיעו לתכלית המעוט, שהוא הגלות הארך המר הזה וכו'. ועל־כן התחיל תכף התקון. ועל־כן השם־יתברך ברחמיו העצומים סבב שאז היה רבי עקיבא, שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות כט:) שהיה גדול ממשה בחכמה, כמו שאמרו 'בנביאים לא קם' וכו', והוא המשיך התורה לישראל וכו'. ובענין מיתתו היה בהפך ממשה - שלא נתעסק בו אלא הקדוש־ברוך־הוא, ובו לא התעסקו אפלו ישראל, אדרבא! סרקו את בשרו וכו', ומכרו את בשרו במקולין, וזה מעצם גדלתו וכו'.

ומאחר שכבר היה הבית־המקדש פעמים וכו', אז התקון דיקא על־ידי הגוף של הצדיק שנשאר בזה העולם וכו'. ועל־כן עתה עושין הלולא של רבי שמעון בן יוחאי, שהוא מתלמידי רבי עקיבא, ששמחים על שבאים על קברו. כי עתה עקר התקון על־ידי קברי צדיקים כאלו וכו' שאנו זוכים לתקן הצמצומים וכו', על־ידי שבאים על קבריהם הקדושים, כי כבר עשו פעלות נוראות כאלו מאז ועד עתה, שיכולים לבוא על קברם אפלו הגרוע שבגרועים הרשע שברשעים ולהתתקן על־ידי־זה, כמו שרואים ששלטו זרים בבשרו הקדוש של רבי עקיבא - שאי אפשר להבין זאת כלל, אבל על כל פנים הכל היה לטובת ישראל לנצח וכו'. וגם כבר היה הבית־המקדש פעמים, וישראל ירשו כבר ארץ־ישראל בקדשה ראשונה וקדשה שניה, וכבר היה רבי עקיבא ותלמידיו, וצדיקים כאלה בעולם, על־כן עתה כל התקון על־ידי קבריהם הקדושים. והכל בכחו של משה - שלא ידע איש, כי הוא היה הראשון שאי אפשר לידע את קבורתו וכו'. אבל הוא בעצמו יהיה הגואל האחרון - שיבוא על־ידי זכות הצדיקים, שיחזירו ישראל בתשובה, על־ידי חדושי תורתם הקדושה שחדשו בתורת משה, ועל־ידי קבריהם הקדושים, שעל־ידי־זה אנו ממשיכים עלינו קיום תורת משה וכו', וכמו שכתוב (תהלים טז, ג): "לקדושים אשר בארץ המה" וכו'. ועל־ידי־זה יתבאר מאמר רבותינו ז"ל במנחות (כט:): אמר רבי יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום וכו', בענין רבי עקיבא, ובענין ששקלו בשרו במקולין. עין כל המאמר.

"וזרח השמש ובא השמש" (קהלת א, ה). עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל וכו'. 'ביום שנפטר רבי וכו' נולד רב אשי' וכו' (קדושין עב:). הינו בחינה הנ"ל, בחינת זה נכנס וזה יוצא וכו' (שבת לד:). והעקר שיקבלו מלכותו מעצמם על־ידי בחירתם, בבחינת 'ומלכותו ברצון קבלו עליהם' וכו'. כי עקר התקון על־ידי אתערותא דלתתא. וזה בחינת 'אין האשה מתקדשת אלא מדעתה' (קדושין ב:). ועל־כן הרבה המופתים ביציאת מצרים, כי יכול היה הקדוש־ברוך־הוא לשלח ברק אחד וכו'. ואף־על־פי־כן היו רשעים שמתו בשלשת ימי אפלה וכו' (מכילתא בשלח), כי היה להם בחירה שבשביל זה רדף פרעה וכו'. וכן ישראל "וימרו על ים בים סוף" וכו' (תהלים קו, ז).

ועל־כן עקר השלמות יהיה על־ידי משיח - שיגלה מלכותו שיקבלו עליהם מרצון על־ידי חדושי תורתו, כמו שאיתא (תקוני זהר תקון כא, מג): 'ובגלותא קדמאה וכו' ובגלותא בתראה בקנה דילך' וכו' ואז יהיה עקר שלמות המלכות, שיתקים (זכריה יד, ט) "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד", בחינת יחודא עלאה, "ושמו אחד" בחינת יחודא תתאה וכו'.

כי עקר השלמות הוא מלכות משיח, שיתקים (תהלים עב, יא) "וישתחוו לו מלכים כל גוים יעבדוהו" וכו'. וכל ישראל יהיו מלכים, כמו שכתוב (ישעיה מט, כג): "והיו מלכים אמניך וכו' אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו" וכו'. כי יתקים (תהלים קיד, ב): "ישראל ממשלותיו" שיהיו מחיין מתים וכו' (פסחים סח.), כמו שכתוב (זכריה ח, ד): "עוד ישבו" וכו'. אבל 'אין מקבלין גרים לימות המשיח' (יבמות כד:). כי כל זה בחינת תכלת – 'דאכלי כלא' וכו', כי עתה שכבר היה משה רבנו וכו', וכן גדולי הצדיקים וכו' - אי אפשר כי אם על־ידי התורה ועל־ידי הצדיקים שהמשיכו קיום התורה וכו', ועל־ידי שהתקרבו להם במרירות הגלות בבזיון כזה, כמו שכתוב (ישעיה נג, ג ח): "נבזה וחדל אישים ולא חשבנוהו; ואת דורו מי ישוחח" וכו', כאשר רואין בחוש עתה. ועליהם נאמר (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים" וכו', שהם הדבקים בהצדיק האמת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי עקב יג): 'וכי אפשר לדבק בו? והלא אש אכלה הוא, אלא הדבק בתלמידי חכמים' וכו', וכנ"ל.

ועל־כן בכל דור ודור העקר המלחמה והנסיון של האדם, וגדולה מכל מיני מלחמות שיש להאדם בעולם הזה - הוא בענין התקרבות להצדיק, כמו שהיה בימי משה רבנו שעקר הקלקולים והנסיונות של ישראל היו על־ידי דתן ואבירם. וכן בימי דוד וכו', וכן סמוך לדורותינו בימי האר"י ז"ל והבעל שם טוב וכו'. ובפרט בימינו, כי כל התקרבות הרחוקים וכו', והתעוררות השנה אפלו תשובה שעקרה בחינת התחדשות - שנעשה על־ידי־זה הצדיק וכו'.

וכל זה בחינת שבת, בחינת התגלות אוריתא דעתיקא סתימאה שזוכין על־ידי תשובה שקדמה לעולם (פסחים נד.) - שעולה עד כסא הכבוד וכו' (יומא פו.). וזה בחינת הדלוג המובא בכונות קדשת 'כתר' (פרי עץ חיים שבת כ), בעת שאומרים 'איה' וכו'. זה בחינת 'כד איהי סליקת שאלין איה' וכו', מחמת שמדלגת וכו', שזהו בחינת תשובה כנ"ל, שהיא בחינת שבת. וכן ביום טוב שמתפללין מוסף. כי גם הם ימי תשובה וכו'.

וזה בחינת (ויקרא כג, טו) "שבע שבתות תמימות; ממחרת השבת עד ממחרת השבת". 'מחרת השבת' בחינת תשובה, בחינת יום אתמול, בחינת מנחה וכו'. וזה בחינת שמטה ויובל, שהם ביתא תתאה וביתא עלאה, שמתחלה היא שמטה, ואז דיקא זוכין ליובל. כי 'לא אבוא בעיר' וכו'. ואז הכל הפקר, שזה בחינת מה שקורין 'שבת' בשעת חתנה וכו'. ועקר קדשת היובל הוא ביום־כפור, כמו שכתוב (ויקרא כה, ט): "ביום הכפורים תעבירו שופר". שמשם בחינת השופר של ראש השנה שהוא התחלת התשובה, שאז צריכין ביותר הקבוץ הקדוש וכו'. וזה שאיתא בזהר הקדוש (תצוה קפג.) ששמטה ויובל הם ברזא דה'. הינו בחינת ה' הנ"ל, שהיא בחינת 'מי עם זאת עולה'. ועין שם בזהר הקדוש (ויצא קנג:) בענין לאה ורחל וכו':

ראשי פרקים להלכות תפלת המנחה ובו ענין פסח על־פי התורה הנ"ל

שאלת 'מה נשתנה' בחינת צמצום הדעת, שהיא בחינת קשיות, ארבע קשיות, כי ד' הוית וכו'. אך השאלה צריך שתהיה בדרך חכמה 'מה העדות' וכו', אבל לא כבן הרשע וכו'. כי הצמצום מתחלה צריך שיהיה גם כן בשביל לגלות מלכותו. אבל לא יהיה, חס ושלום, כמסתיר פנים, בחינת (נחמיה ט, כט): "ויתנו אליו כתף סוררת", בחינת (ירמיה ז, יג): "ואקרא אליכם וכו'. ואדבר אליהם השכם ודבר ולא שמעתם" וכו'. בחינת "השמן לב" (ישעיה ו, י). רק שיהיה בבחינת "הסבי עיניך מנגדי" וכו' (שיר השירים ו, ה), כמו שפרש רש"י שם. ואז תקון הה' בבחינת 'די אכלו', שנעשה מד' יוד ה' וכו' (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק ז).

שיר פשוט וכו'. כשמאיר אור האין סוף - זה בחינת אור פשוט, וכשמצמצמו - זה בחינת שיר כפול. כי הצמצום על־ידי בחינת ה' עלאה, ושם הוא למעלה מימי הבנין שהם המדות, ואחר־כך כשממשיך האור בשביל המדות - זה בחינת ו', שהם כלל הבנין שהם המדות, שהכל נברא בששת ימי המעשה. ושם עקר הברור ממחשבות רעות - שלא יתאחז עץ הדעת שיניקתו משם. וכשמתקדש כראוי, שזהו בחינת משלש, ואז נשלם הה' שהיתה ד', כי נתגלה מלכותו שזה כל שלמות השמחה, בחינת (תהלים צז, א) "ה' מלך תגל הארץ", בחינת (שם צו, יא) "ישמחו השמים" וכו'.

ובכל פעם צריכין לחזר לאחור - שלא יתגבר הצמצום, לשכח בהשם־יתברך, חס ושלום, רק לזכר תמיד את השם־יתברך. בחינת (יונה ב, ח) "בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי", בחינת (דברים ו, יב): "השמר לך פן תשכח" וכו'. בפסח היה בחינת התגלות אור אין סוף בהתגלות גדול מאד, כמו שכתוב (שמות יב, יב): "ועברתי", 'ואתגליתי וכו' אני ולא מלאך' וכו'. וכמו שאיתא בכתבים (פרי־עץ־חיים פסח א) עצם האור וכו', ואף־על־פי שאי אפשר בלי צמצום, אבל אלו הצמצומים היו בחינת הצמצומים הקודמים מאד מבחינת עולם המלבוש והטהירו וכו'. וכל זה מחמת שלא היה עדין אתערותא דלתתא בשלמות. אבל אחר־כך סופרין ארבעים ותשעה ימי הספירה. ואז מקבלין בשבועות האור הגדול בהדרגה, באפן שנזכה לקבל התורה וכו' שהם כלל המדות וכו'. לגלות מלכותו בחינת עצרת - "זה יעצר בעמי" (שמואל־א ט, יז):

'כל הקרבנות גלה לאברהם אבינו עליו השלום, חוץ מעשירית האיפה' (מדרש־רבה בפרשת לך לך, ובפרשת ויקרא). "ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה, ז) - 'אף הקדוש־ברוך־הוא ותר לנו סליחה אחת משלו, ואיזו זו? עשירית האיפה'. כי זה הסוד של קרבן מנחה, קרבן עני ודל בדלי דלות וכו', זה אי אפשר להשיג, מחמת שהגאלה האחרונה תלויה בזה.

כי בזה תלוי עקר התשובה - לבלי ליאש עצמו אפלו בדלי דלות וכו', בכל הבחינות, שהוא עני ודל מן הדעת וממעשים טובים, והוא עני ממש שאין לו פרנסה, ויש לו בלבולים ומניעות עצומים מזה וכו', ואף־על־פי־כן הוא מתגבר להביא על כל פנים מנחת עני עשירית האיפה. בפרט מנחת העמר שהיה משעורים מאכל בהמה, זה לא הראה אפלו לאברהם אבינו, עליו השלום, עצם נוראות הענין הזה, עד היכן צריכין להתחזק וכו'. כי עקר זה הענין מאירין הצדיקים שהם בחינת משיח, בחינת דוד, שאמר כמה פעמים (תהלים מ, יח): "ואני עני ואביון", כי הוא 'עני ורכב על החמור' (זכריה ט, ט), ובו כתיב (צפניה ג, יב): "וחסו בו עם עני ודל", וכתיב (תהלים עב, יג): "יחס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע". ובו יחסו עניי עמי (ישעיה יד, לב). "כי אתה עם עני תושיע" (תהלים יח, כח). "אשכון את דכא" (ישעיה נז, טו), שזה בחינת (תהלים קב, א): "תפלה לעני כי יעטף" בצרתו, שיקרה מאד מאד, ואפלו מאן דאמר שגלה זאת לאברהם אבינו, היה רק ברמז וכו'.

כי מעשירית האיפה קרבן עני, למדו רבותינו ז"ל, שאפלו תפלה קטנה אינה נמאסת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בסוף מנחות (קי.): 'נאמר בבהמה "ריח ניחוח", ונאמר בעוף וכו', ונאמר במנחה "ריח ניחוח", ללמדך, שאחד המרבה ואחד הממעיט' וכו'. שזהו בחינת (תהלים כב, כה): "כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע". מכלל שהיה ראוי לבזותו ולשקצו ולהסתיר פניו ממנו, אך רבים רחמיו, והוא מרבה לסלח ומותר סליחה אחת משלו וכו', כנ"ל.

"החרשים שמעו והעורים הביטו לראות" (ישעיה מב, יח). אך איך אפשר לעור לראות ולחרש לשמע? ועל־כן נסמך לזה: "מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח", שהם הצדיקים הגדולים המרמזים בהמעשה של השבעה בעטלירס שנקראים עור וחרש וכו' (ספורי מעשיות, מעשה יג). שעל ידם נתתקן הכל וכו':

עין בזהר הקדוש בהקדמה (דף א:): רבי אלעזר פתח, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וכו' (ישעיה מ, כו), ששיך להתורה "לשמש" הנ"ל. עין שם מה שכתב על פסוק (תהלים קכב, ג): "ירושלם הבנויה כעיר" וכו' ומה שכתוב שם: ואימא אוזפת מאנהא לברתא' וכו' - שזה נזכר שם בהתורה הנ"ל:

גם מה שמבאר שם מענין 'מי' ו'מה' מה חמית וכו'. שיש לו מעט שיכות להתורה (סימן ז, תנינא) "כי מרחמם", בענין דרי מעלה ודרי מטה. אך צריכים לעין ולבאר היטב, כי שם בזהר הקדוש מבאר ש'מה' הוא לתתא וכו', והדברים עמקים.

וזה בחינת מנחה של שבת, שאז הסתלקות משה (זהר יתרו פח:). כי על־ידי־זה עקר תקון התשובה, שדיקא אחר הסתלקות הצדיק למקום שנסתלק, משם ימשיך הארת האור בבחינת צמצומים נפלאים וכו' - לעורר הכל לתשובה. שזהו בחינת שלש פעמים 'צדקתך' שאומרים. צדקה בחינת עני שמשפיעין בו הדעת, בבחינת ה' - דלת הוית וכו'. בחינת (תהלים קיט, קמב): "צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת", ואז נסתלקו יוסף, משה, דוד (זהר תרומה קנו.), שעל ידם כל הגאלות וכו'.

וזה בחינת רבוי ספרים אמתיים שצריכין עתה, בחינת (קהלת יב, יב): "עשות ספרים הרבה אין קץ", שזה בחינת מעלת הדפוס. כי כל החדושים הם בחינת כלים וכו'. וזה בחינת לוחות ושברי לוחות, בחינת סיום התורה בענין הסתלקות משה, שמסים (דברים לד, יב): "ולכל היד החזקה וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל" - ששבר את הלוחות לעיניהם (ספרי ברכה טו). ואחר־כך מתחילין מיד "בראשית ברא" וכו', כי שברי לוחות בחינת שבירת כלים שהם מיתת המלכים וכו'. ואף־על־פי שנשתברו, אף־על־פי־כן על ידם התקון, על־ידי שכבר היו ונשתברו וכנ"ל, שזה בחינת לוחות ושברי לוחות מנחים בארון (בבא בתרא יד:).

כי הלוחות השניות היו, על־ידי שכבר היו הלוחות הראשונות - ונשתברו, שזה בחינת הסתלקות הצדיק - וקיומו בתחיה. בחינת (דברים לא, טז): "הנך שכב עם אבותיך וקם" וכו'. ועל־ידי־זה דיקא יתתקנו כל הקלקולים, בחינת "וזנה אחרי אלהי נכר" וכו'. כי על־ידי הסתלקותו למקום שנסתלק - הוא עוסק רק להמשיך האור בבחינת תקון על־ידי אתערותא דלתתא, על־ידי שכבר היה בעולם המעשה ויצא בשלום וכו'. שעל־ידי־זה צדיק מושל בו יתברך (מועד קטן טז:), כי יש לו כח יותר להמשיך בכל פעם בחינת בריאת העולמות מחדש בבחינת תקון, באפן שיאיר אור האין סוף בלב כל אחד בבחינת תקון, שיתגבר על המחשבות רעות וכו', עד שיתגלה מלכותו, שזה בחינת שבת. וזה בחינת מעלת ההליכה על קברי הצדיקים, בפרט בערב ראש השנה, שאז היה תחלת הבריאה וכו'.

וזה (אבות א, ה): 'ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה' וכו'. כי "בית גאים יסח ה" (משלי טו, כה). וזה (דברי הימים־א כב, יד): "ואני בעניי הכינותי לבית אלהי". 'בעניי' דיקא, כי דיקא על־ידי עניותי זכיתי להכין לבית אלהי וכו', וכמו שכתוב (ישעיה נז, טו): "אשכון את דכא" וכו'. כי על־ידי עניות וקטנות יכול לתקן הצמצומים כראוי לקבל האור אין סוף וכו' וכנ"ל, שזה בחינת 'מאן דזעיר הוא רב' וכו' וכנ"ל.

כל התורה היא כלולה בבראשית ראש בית - בית דבראשית. "בית ישראל ברכו" וכו' (תהלים קלה, יט). ב' ראשית, ביתא עלאה וביתא תתאה. הצדיק יכול להגביה למעלה ממדרגתו כאלו עשה תשובה, שעל־ידי־זה עולה ביתא תתאה עם ביתא עלאה, אף־על־פי שלא זכך בעצמו המדות, שזה בחינת יום־כפור וכו' כנ"ל. ועקר התקון על־ידי הקבוץ עם הראש האמתי שלהם, שהוא בחינת ראש בית וכו', כמו שכתוב בהפטרת 'במדבר' (הושע ב, א): "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי". ומפרש הפסוק, על־ידי מה יזכו לזה? על־ידי "ונקבצו בני ישראל ובני יהודה יחדו ושמו להם ראש אחד", הינו כנ"ל. כי על־ידי־זה יזכו הכל לבחינת תשובה, שעל־ידי־זה 'במקום אשר יאמר להם לא עמי יאמר להם בני אל חי'. כי על־ידי־זה עוונות יתהפכו לזכיות, וכנ"ל.

וזה בחינת מעלת קברי הצדיקים הגדולים, כי אז הם בגן־עדן העליון, שהוא בחינת ביתא עלאה, ואין להם שום עבדא מעולם הזה, כי היום לעשותם וכו' (ערובין כב.), רק הם שכיחי יתיר וכו' (זהר אחרי ע:) בשביל טובות ישראל. ותכף מי שלומד הלכות שלהם ומשתטח על קבריהם - הם מעלין אותו בבחינה הנ"ל, כי יש להם כח גדול מחמת שהיו בזה העולם ונצחו המלחמה כראוי וכו', רק אף־על־פי־כן צריך זה האדם הרוצה להתתקן על ידם - שיהיה לו על כל פנים איזה אתערותא דלתתא וכו' כנ"ל, בכל פעם שמחזק ואוחז עצמו בהם, כי לגדלתו אין חקר (תהלים קמה, ג), כמו שנתבאר בהשיחה הנ"ל: השם־יתברך גדול מאד וכו', אפלו כמו שנעשה עמכם לכל מקום שנפל כל אחד וכו', אבל יש ענין וכו'.

וזה אמרת לה' אדני אתה (תהלים טז, ב), 'הויה' - בחינת אור אין סוף נגד שאר שמות, שעקר הארתו בבחינת 'אהיה' תחלת הצמצום, בחינת ביתא עלאה. 'אדני' נכתב כאן באלף דלת, בחינת ביתא תתאה, מלכות. הינו שאתה צריך לומר להשם העצם, בחינת ביתא עלאה 'אדני אתה' שזה בחינת 'מי עם זאת עולה'. טובתי בל עליך - כי לא זכיתי להעלותם במעשים טובים שלי, שכך היא המדה כנ"ל. אבל אני טובתי בל עליך כי פגמתי וכו'. אך לקדושים אשר בארץ המה וכו', כי הם יכולים להעלות למעלה מהמדות בחינת יום־כפור, בבחינת 'אמא אוזפת מנהא לברתא', שזהו בחינת 'ישיש כגבור לרוץ ארח'. וזה בכל פעם כל עוד נפשו בו, וזה בחינת 'בראשית, בית ראשית' - ראש בית, ששניהם נכללים יחד: