# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1518-2/65/17/

וזהו בחינת קדשת הבתי כנסיות ובתי מדרשות, שהם בחינת מקדש מעט, כי עקר התקון על־ידי עסק התורה של הצדיקי אמת, שיכולין על־ידי למודם לעורר ולהאיר שרשי נשמות שבתורה כנ"ל. וקדשה זאת צריך כל אדם להמשיך על עצמו, על־ידי שיחבר עצמו להיראים המקשרים בהצדיקי אמת, בבחינת (תהלים קיט, סג): "חבר אני לכל אשר יראוך", כי בודאי איש אחד לבדו - קשה לו לזכות להמשיך על עצמו הארה הנ"ל. אבל כשמתחברים רבים יחד, ובונין בית המדרש לעסק בו בתורה וכונתם אל האמת לאמתו, להכלל על־ידי עוסקם בתורה ותפלה בצדיקי אמת, שיש להם כח להאיר ולעורר כל נשמות ישראל, בודאי "הן אל כביר לא ימאס" (איוב לו, ה), כי זכותא דרבים עדיף (ברכות ח.). גם מחמת שהם רבים, וכל אחד יש לו שרש בתורה, על־ידי־זה נתעוררים ומאירים הרבה אותיות התורה ומאירים זה לזה, עד שנולדין נשמות הגרים ונתעוררין הפושעי ישראל כמבאר בתורה הנ"ל. ועל־כן רגיל בדברי רבותינו ז"ל לקרא שם הבית המדרש - על שם הצדיק והרבי של התלמידים שלומדים שם, כמו שמצינו בכמה מקומות שאמרו (שם ט.) בבית מדרשו של רבי. ובבית מדרשו של רבי פלוני. וכמו שדרשו (בראשית רבה סג, ו): על פסוק (בראשית כה, כב): "ותלך לדרש את ה'" - שהלכה לדרש בבית מדרשו של שם ועבר. כי עקר שלמות הבית המדרש כשנקרא על שם צדיקי אמת שיכולים לעורר שרשי נשמות ישראל על־ידי תורתם וכנ"ל.

וזה (במדבר כד, ה): "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל", שמדבר בשבח בתי כנסיות ובתי מדרשות. וזהו "כנחלים נטיו" וכו', כי הם מטהרין את האדם כמו נחל נובע, כי הם בחינת 'נהר שאינו פוסק וכמעין המתגבר', שעומדין תמיד כנגד הבגדים הצואים לטהר מכלם, אף אם מתגברין בכל פעם כמו שמתגברין, כי התורה שהיא בחינת נחל נובע וכו', בחינת מקור מים חיים - מתגבר עליהם תמיד ומטהרת מהם כנ"ל, שזהו מעלת הבית הכנסת ובית המדרש, שמחמת שיש מקום קבוע לתורה ותפלה, על־ידי־זה סוף כל סוף נטהר מהם. כי אדם יחידי יכולין להפיל, חס ושלום, על־ידי התגברותם כנ"ל, אבל כשיש בית המדרש קבוע, כל מי שהוא בכלל אנשי הבית המדרש הקדוש, ואינו מפריד עצמו מהם לגמרי, חס ושלום, בודאי יתגבר קדשת הבית המדרש שכלול מעסק התורה של רבים שיש להם כח ביותר להמשיך עליהם הארה משרשי נשמותיהם הנמשכים על־ידי הצדיקי אמת שנקרא הבית המדרש על שמו, שעל־ידי־זה יזכה גם הוא לשאר על עמדו, עד שיהיה נטהר בכללם מכל הבגדים הצואים ויזכה לבגדים נקיים כנ"ל.

וזה שטרח דוד המלך, עליו השלום, כל כך, למצא מקום לה', כמו שכתוב (תהלים קלב, ד): "אם אתן שנת לעיני וכו', עד אמצא מקום לה'", כי צריך שיהיה מקום קבוע להקדשה, שזהו בחינת גדל מעלת קדשת הבית־המקדש, כדי שלא תוכל הסטרא אחרא להפיל את האדם, כי מאחר שנשאר מקום קבוע שהוא הבית־המקדש, ששם שרש התורה, לעולם תתגבר קדשתה עליהם וכנ"ל. אבל בעוונותינו הרבים התגברה הסטרא אחרא על זה בעצמה, והחריבה הבית־המקדש, ועתה נחמתנו על־ידי הבתי כנסיות ובתי מדרשות, כמו שכתוב (יחזקאל יא, טז): "כי הפיצותים בגוים וכו', ואהי להם למקדש מעט". כי בכל בית הכנסת ובית המדרש נמשך קדשת הבית־המקדש, שקדשתה נשאר קימת אפלו לאחר החרבן, כי מקום הבית־המקדש שכבר מצא דוד על־ידי יגיעתו, כבר נשאר קים לעולם, ומשם נמשך הקדשה לכל הבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקדש מעט, כי על־ידי קביעת הקדשה של הבתי כנסיות ובתי מדרשות, על־ידי־זה נטהרין ישראל, כי קדשתם הקבוע יעלה על כל התגברות המונעים שנמשכין מהבגדים הצואים, אף־על־פי שמתעוררים בכל פעם ביותר ומשתטחים ומתפשטים מאד מאד, בפרט בדורות הללו, כאשר יודע כל אחד בנפשו. כי קביעת הקדשה של הבתי כנסיות ובתי מדרשות עולה על כלם, ומטהרת מכלם כנחלים המטהרים, בבחינת 'כנחלים נטיו', כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ברכות טז.): 'מה נחלים מטהרין את האדם, אף בתי כנסיות ובתי מדרשות מטהרין' וכו' וכנ"ל: