# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1518-2/65/3/

וזה ענין בציעת הפת שדקדקו רבותינו ז"ל הרבה איך לבצע את הפת, וקראו תמיד המברך המוציא בשם 'בוצע', וכל דיני ברכת המוציא כללו על שם הבוצע. וגם בעל המחבר השלחן ערוך קרא הלכה זאת שמדברת מדיני ברכת המוציא, קרא הכל בשם 'הלכות בציעת הפת', וכן בזהר (פנחס רמה.) ובגמרא ומדרשים במקומות שמדברין מתקון האכילה, מובן ומבאר, שיש סודות עצומות מענין הבצוע של הפת.

כי באמת כל דבר שבעולם צריך להתברר בברור אחר ברור, עד שיבוא לתכלית שלמותו. וכמו שרואין זאת ביותר בענין האכילה, שהמאכל נמשך על־ידי ברורים הרבה, שבתחלה צריכין לחרש ולזרע, ואחר־כך לקצר התבואה, ואחר־כך לברר החטה ממץ ותבן, ואחר־כך לטחן החטים ולבררם מסבין ומרסן וכו'. כי מחמת שעקר נפילת הניצוצות היה על־ידי חטא האכילה, על־ידי שאכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, על־כן שם צריכין ברורים הרבה ביותר, שזהו ענין כל היגיעות שצריכין להתיגע ולטרח הרבה בהתבואה עד שתהיה לחם, שזהו בחינת (בראשית ג, יט): "בזעת אפך תאכל לחם" וכו', והכל כדי לברר הניצוצות שנפלו ונתערבו שם מאד על־ידי פגם אכילת עץ הדעת, כנ"ל.

ועקר ברור הניצוצות הוא - לבררם ולהפשיטם מהבגדים הצואים שנתלבשו בהם, שאז הם בבחינת פלגא, דהינו חסרון השלמות, כמובן שם בהתורה הנ"ל, על מאמר רבה בר בר חנה: 'ובי מרבעתה דרישא פרסא ופלגא. רמא כופתא, וסכרא לירדנא' (ומקום הנחת ראשו [כששוכב] הוא בגדל פרסה וחצי, וכאשר הטיל רעי נסתם נהר הירדן) שמבאר שם, שהנשמות והניצוצות שרחוקים עדין מהקדשה הם מכנים בשם 'פלגא'. כי עדין הם רחוקים מהקדשה מאד מאד, ויכול להיות להם מניעות רבות, וצריך להם יגיעות רבות כדי להפשיט מהם הבגדים צואים שהלבישו, כמו שכתוב (זכריה ג, ד): "הסירו הבגדים הצאים". כי אלו הבגדים הצואים הם מונעים אותם מלחזר להקדוש־ברוך־הוא, והם מפסיקים כמו נהר המפסיק, שאי אפשר להלך דרך אותו הנהר, וצריך להשליך הבגדים הצואים. וזה 'רמא כופתא וסכרא לירדנא', על־ידי שמפשיטין ומשליכים מעליהם הבגדים הצואים, נתבטלין כל המניעות והמסכים המבדילים בינם לבין הקדשה, וזה 'וסכרא לירדנא', כי הירדן מפסיק בין קדשת ארץ־ישראל לחוץ־לארץ. ובשביל זה נקראים בשם 'פלגא', כי עדין צריך להשליך מהם הבגדים הצואים, כדי להסיר המפסיקים והמונעים והמסכים המבדילים בינם לבין הקדשה, עד כאן לשונו, עין שם בהתורה הנ"ל.

נמצא, שכל הניצוצות והנשמות שנפלו קדם עליתן וברורן, הם בבחינת 'פלגא', מחמת שצריכין להשליך מהם הבגדים הצואים, שהם בחינת אחיזת הקלפות והסטרא אחרא שנפלו ביניהם. ועל־כן עקר שלמות עליתן כשנשלם היראה על ידם כנ"ל, כי אז עולין מבחינת 'פלגא' לבחינת שלמות, שהוא היראה ששם עקר השלמות, הפך בחינת 'פלגא' הנ"ל והבן. ועקר עליתן מבחינת חסרון, מבחינת 'פלגא', הוא כפי מה שמפשיטין ומשליכין מהם הבגדים הצואים כנ"ל.

ובשביל זה צריכין כמה יגיעות וטרחות בלחם, שהם כלם ברורים ברור אחר ברור כנ"ל, כי שם עקר אחיזת הבגדים הצואים, מחמת שהחטא הראשון היה על־ידי אכילה, על־כן צריכין יגיעות גדולות וטרחות רבות מאד קדם שמבררין הלחם שיהיה ראוי לאכילה, כי כל היגיעות והטרחות, מחמת אחיזת הבגדים הצואים כנ"ל.

ועל־כן בכל ברור וברור של הלחם, צריכין לחזר ולשברו ולחלקו לחלקים דקים, ואחר־כך נשלם, ואחר־כך חוזרין ומשברין אותו, וכן בכל פעם, כמו שרואין שבתחלה כשזורעין החטה היא בשלמות, ואחר־כך אי אפשר שתצמח עד שנתרקבה לגמרי בארץ, ואז דיקא צומח ממנה שבלת שלם. ואחר־כך צריכין לחלק השבלת ולהוציא החטה ממנה לבררם ממץ ותבן, ואז החטה בתכלית השלמות של החטה, אבל עדין אינה ראויה לאכילת אדם, וצריכין לחזר ולחלקה ולשחקה היטב על־ידי הטחינה, ולבררה מסבין ומרסן ולעשות ממנה עסה, ואחר־כך חולקין את העסה לחלקים קטנים ועושין מכל חלק לחם, ואופין אותו בתנור, ואז הגיע הלחם לשלמותו, כי נעשה לחם שלם, שאז ראוי לאכילת אדם ולברך עליו 'המוציא'. נמצא, שבכל ברור אף־על־פי שכבר הוא בשלמות, עדין אין זה שלמות כנגד הברור השני, שצריכין לבררו עוד. כגון כשרואין החטין בשלמותן, אף־על־פי שנראה שזהו שלמות גמור, כי כבר נשלמו החטים לגמרי וראויים לסחורה, אבל עדין אין זה שלמות הראוי לאכילה, וקדם שמביאין אותו לשלמות גמור שיהיו ראויים לאכילה, צריכים לחזר ולחלקם, דהינו לטחנם ולבררם ולנפותם וכו', עד שיהיה נעשה מהם לחם הראוי לאכילה, כי קדם כל ברור אזי הדבר בבחינת 'פלגא', מחמת הבגדים הצואים שנאחזין בו עדין כנ"ל.

ועל־כן אפלו כשהלחם בשלמות עד שראוי לברך עליו 'המוציא' - עדין חסר עקר תכלית השלמות שהוא לבררו, עד שיוכל להשביע ולהחיות נפש האדם ולהשלים נפשו, שיוכל לעבד את ה' לברכו ולהללו ולשבחו יתברך. ואז עקר העבודה הגדולה, בבחינת (קהלת ו, ז): "כל עמל האדם לפיהו". כי עקר תכלית הברור הוא בשעת האכילה עצמה, שאז צריכין לחזר ולבצע ולשבר את הלחם ולחלקו לחלקים קטנים ולאכלו, ובשעת האכילה נטחן ונשחק ונדק המאכל מאד מאד על־ידי הלעיסה. ועל־ידי כלי האכילה שבאדם שטוחנין ושוחקים את המאכל מאד מאד ומסננין ומזככין אותו מאד מאד בכמה וכמה ברורים (כידוע בחכמות הנתוח), עד שנתברר ועולה ממנו הדק מן הדק שמשביע ומחיה נפש האדם, והנשאר נעשה פסלת גמור קיא צואה ממש. נמצא, שאין המאכל נתברר מבגדים צואים ממש, כי אם בתוך גוף האדם, שאז דיקא נחלק ונתברר כל כך, עד שנפשט ונתברר ונדחה הפסלת הגמור ונעשה קיא צואה, והטוב והזך עולה ומחיה את האדם.

ועל־כן צריכין לברך ברכת הנהנין בכונה גדולה תחלה וסוף, ובפרט ברכת הלחם שהוא עקר חיות האדם, שמברכין עליו 'המוציא' ולאחריו שלש ברכות, כי עקר הברור בשלמות, הוא בשעת האכילה. ועל־כן דקדקו רבותינו ז"ל מאד בענין הבצוע של הפת, כי ברכת המוציא צריכין להדר ולברך על השלם כנ"ל, שהוא בבחינת יראה, ששם השלמות שמשם כל הברכות, בבחינת 'יראת ה' היא תתהלל' כנ"ל. כי אז כבר נשלם הלחם, ונתברר מכמה מיני פסלת - שהם מץ ותבן וסבין ומרסן, שכלם נמשכין מבחינת בגדים צואים שהוא בחינת 'פלגא' כנ"ל. ועתה כבר נתברר הלחם מהם, ונעשה בבחינת שלמות שהוא הלחם, שאז הגיע לשלמותו כי ראוי לאכילת אדם. ועל־כן צריכין להדר אחר השלם וכנ"ל, ואז מברכין עליו 'המוציא'.

ועקר הברכה על־ידי היראה שהוא עקר השלמות כנ"ל, אבל תכף שמברכין 'המוציא', צריכין תכף לפרס ולבצע הפת, כי עתה דיקא מתחיל עקר הברור שנעשה על־ידי האכילה בעצמה, שאז דיקא עקר הברור מבגדים צואים ממש, שהוא הברור הנעשה על־ידי האכילה בתוך גוף האדם, שאז דיקא נתברר המאכל בתכלית הברור, שעולה ממנה טוב נפלא שמשביע ומחיה נפש האדם, והפסלת נעשה פסלת גמור קיא צואה ממש, עד שנדחה ויוצא לחוץ.

ובאמת בזה רואים נוראות הבורא יתברך, נפלאות תמים דעים, כמו שמברכין על זה 'ומפליא לעשות', מה שאין מברכין כן על שום דבר. כי בודאי הוא נפלאות גדולות מאד שיתברר המאכל בקרב האדם בברור כזה, שיעלה ממנו טוב כזה, שהוא חיות האדם וקיומו בעולם, והפסלת הוא פסלת גמור כזה. כי אז עקר תכלית שלמות הברור, שמבררין הטוב מבגדים צואים ממש, שהוא פסלת האכילה, שעקר זה הברור נעשה בשעת האכילה. ואז דיקא עולה הטוב מבחינת 'פלגא', שהוא בחינת בגדים צואים, לבחינת שלם שהוא יראה. כי אז עולה הטוב ומחיה את האדם, שיהיה לו כח להודות ולהלל להשם יתברך, שזהו בחינת ברכת המזון שמברכין אחר האכילה. כי עקר הברור הוא לברר החיות שהוא הטוב, כדי שיהלל ויברך את השם יתברך, שבשביל זה נוצר האדם, ובשביל זה השם יתברך מחיה ומקים אותו בעולם. ועל־כן עקר השלמות הוא היראה, כי על־ידי היראה יכולין להללו ולברכו, בבחינת 'יראת ה' היא תתהלל' כנ"ל.

ועל־כן ענין הבצוע של הפת הוא דבר גדול, כי צריכין לכון בברכת 'המוציא' ובהבצוע, באפן שיזכה על־ידי הבצוע שיוכל לברר ולהעלות את הפת מבחינת 'פלגא', לבחינת תכלית השלמות. להפשיט מהטוב הבגדים הצואים, שלא יהיה להם שום אחיזה, בטוב העולה ומחיה את האדם, כי כל אחיזת היצר־הרע, נמשך מפגם האכילה, על־ידי שנאחז חס ושלום אחיזת הבגדים הצואים, בהאכילה, שעל־ידי־זה באים כל היגיעות והמניעות מעבודת הבורא יתברך, וכל יגיעות וטרדות וטרחות הפרנסה - שהם מונעים ומבלבלים את האדם מאד מעבודת הבורא יתברך, והכל על־ידי שאין משתדלין להפשיט הבגדים הצואים כנ"ל, שעקר אחיזתם הוא בהאכילה, כנראה בחוש.

ועל־כן 'כל עמל אדם לפיהו'. ועל־כן צריכין לדקדק בהברכה והבצוע מאד, באפן שדיקא על־ידי שמשבר את הפת שהיה שלם ומשברו לחלקים, על־ידי־זה יחזר ויעלהו מבחינת 'פלגא' לשלם. כי קדם שמגיע לתכלית שלמותו הוא בבחינת 'פלגא', אף־על־פי שכבר היה שלם בערך אותו הברור שנתברר מקדם, אבל כפי ערך הברור הזה שאחריו שנתברר בברור אחר ברור, עדין הוא בבחינת 'פלגא' כנ"ל. ועתה בשעת האכילה הוא תכלית הברור בשלמות, שצריכין להעלות את המאכל שיחיה את האדם שיוכל להודות ולהלל להשם יתברך, שזהו עקר השלמות, שיהיה נכלל על־ידי האכילה המחיה את האדם - יהיה נכלל על ידה בחי החיים ששם עקר השלמות, כי אין שלמות כי אם באין סוף. ועל־כן הבצוע הוא עבודה גדולה, כי צריכין להשתדל שעל־ידי הבצוע יוכל להעלות הלחם מבחינת 'פלגא', לתכלית השלמות, על־ידי שיפשיט ממנו הבגדים הצואים ממש, שנתבררין ונדחין בשלמות בשעת האכילה דיקא, והטוב יעלה ויחיה את האדם, שיוכל להודות ולהלל להשם יתברך שזהו תכלית השלמות כנ"ל: