# לג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1518-2/65/33/

ועל־כן בשעה שבקש שלמה להכניס הארון דבקו שערים וכו' (שבת ל.). ולכאורה הדבר תמוה מאד: מה ראו על ככה השערים לסגר עצמן, ולבלי להניח הארון לכנס לעמד על מקומו, וכמה יגיעות יגעו דוד ושלמה וכל ישראל עד שגמרו בנין הבית־המקדש, ועתה אינם רוצים להניח הארון, שהוא עקר קדשת הבית־המקדש לכנס לתוכו. אך השערים ראו שלא יתקים הבנין, כי עתיד לחרב פעמים, על־כן חשבו שאין זה כבוד לארון שיכנס להבית־המקדש ואחר־כך יחרב, על־כן דבקו עצמן ולא רצו להכניסו, כי מאחר שסופו לחרב ולא יהיה מקום לארון, למה יכנס עתה? וכל מה שאמר שלמה תפלות ורננות לא הועילו עד שאמר (דברי הימים־ב' ו, מב): "זכרה לחסדי דויד עבדך". הינו שהזכיר כח וזכות דוד המלך שכבר מת ונסתלק, אבל אף־על־פי־כן - התקון שלו אי אפשר לקלקל לנצח, כי עקר התקון של דוד הוא מה שמצא המקום של הבית־המקדש, וזה אי אפשר לקלקל בשום אפן כנ"ל. כי בשלמא הבנין שבנה שלמה אפשר להחריבו, כאשר היה כן באמת אחר־כך בעוונותינו הרבים, אבל מקום הבית־המקדש שמצא דוד - זה אי אפשר לקלקל כנ"ל, ומאחר שאי אפשר לקלקל זה התקון, סוף כל סוף יגמר דוד שהוא משיח - את שלו, ויחזיר כל ישראל למוטב על־ידי כח התורה שעוסק להמשיך ולעורר הארת כל נפשות ישראל שבתורה כנ"ל, שזה נמשך ביותר על־ידי שעומד הארון על קביעות מקומו בבית־המקדש, כי אף־על־פי שעתיד לחרב, אבל מאחר שכבר עמד שם הארון נשאר ההארה בקביעות, ויש כח לצדיקי הדור גם עתה להמשיך ההארה משם על כל אחד מישראל עד שיחזרו למוטב.

ועל־כן תכף כשזכר 'זכרה לחסדי דויד עבדך' וכו', מיד נענה ונפתחו השערים ונכנס הארון על מקומו ומכונו, כי הבינו, שתקון של דוד שיגע בתורה כל כך לעורר שרשי נשמות ישראל עד שמצא מקום הארון כנ"ל, זה התקון אי אפשר לקלקל לעולם. ועל־כן הכניסו הארון כדי שיעמד על מקומו המוכן לו לנצח, שעל־ידי־זה מאירה הארת התורה גם עתה, מאחר שכבר עמד על מכונו ונשארה הרשימו לנצח, כי מקום הארון נשאר קבוע לנצח וכנ"ל. וזהו: 'זכרה לחסדי דויד'. 'חסדי דויד' דיקא, בחינת 'חסדי דוד הנאמנים' שהם בחינת ההלכות, בחינת תורת חסד הנ"ל, הינו מה שהיה לומד על מנת ללמדה בבחינה הנ"ל, שעל־ידי־זה זכה למצא מקום הארון וכנ"ל: