# לז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1518-2/65/37/

ונחזר לענין שהתחלנו. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל לענין 'מהיכן קשרית המוציא', שהשיבו: 'מהיכא דקדים בשולא', הינו כי גם הבשול והאפיה על האש הוא בחינת ברור, כי מחמת חטא אדם הראשון שהיה על־ידי אכילה, שמחמת זה נפלו כל הדברים אל הקלפה, בפרט הלחם, שמחמת זה צריכין כמה יגיעות ומלאכות, קדם שמתקנים ומבררים הלחם שיהיה ראוי למאכל אדם. ובשביל זה צריכין הבשול והאפיה, כי על־ידי האפיה והבשול באש מבטלין ושורפין הרע הנאחז בהלחם קדם האפיה, שמחמת זה אינו ראוי למאכל אדם קדם האפיה, כי האפיה והבשול באש הוא תקון וברור הלחם והמאכל, מהקלפה והרע הנאחז בו, שנשרף ונתבטל על־ידי האש, כי "מהאש יצאו והאש תאכלם" (יחזקאל טו, ז), ועקר התקון הוא על־ידי כח התורה שנקראת 'אש', כמו שכתוב (ירמיה כג, כט): "הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע". כי עקר התקון הנעשה על־ידי כל הברורים של התבואה והלחם, שהם כל המלאכות שעושין בהתבואה והלחם, עקר התקון נעשה על־ידי התורה, שהם כל המצוות התלויות בכל המלאכות של התבואה והלחם, כי יש עשר מצוות בפת, כגון "לא תחרש בשור ובחמור", ו"לא תזרע כלאים" וכו', כמובא (ארח חיים, סימן קסז, סעיף ד). וזה (תהלים מ, ט): "ותורתך בתוך מעי". ופרש רש"י: 'כל מאכלי על פיך'. כי עקר תקון המאכל הוא על־ידי התורה כנ"ל.

ועל־כן צריכין לפרס המוציא מהיכא דקדים בשולא - כי עקר גמר הלחם שיהיה ראוי לאכילה הוא בשעת הבשול והאפיה, שאז נגמר ברור התבואה, עד שנעשה לחם שראוי למאכל אדם, אבל אחר־כך, אפלו כשכבר נעשה לחם עדין צריכין ברור גדול בשעת האכילה בעצמה, שאז עקר הברור כנ"ל. שבשביל זה נתקשו רבותינו ז"ל מאד בזה מהיכן לבצע פרוסת המוציא, כי הוא עבודה גדולה, מחמת שאז עקר שלמות הברור האחרון וכו' וכנ"ל. ועל־כן השיבו שם: מהיכא דקדים בשולא - הינו ממקום שהקדים הפת להתבשל בתנור שאז נגמר ברורו שמבחוץ, דהינו שנעשה לחם גמור שראוי לאכילה. ועל־כן בודאי באותו חלק מהפת שהתחיל לגמר ברור הלחם שמבחוץ, שם צריכין לפרס המוציא כדי לאכל מהפת, שאז עקר שלמות הברור האחרון שנעשה בפנים בתוך האדם עצמו שזהו עקר הברור, כי הברור שבקרב האדם צריכין להתחילו ממקום שהתחיל גמר הברור של האפיה והבשול שאז נגמר הלחם, כי מאחר ששם הקדים להתבשל ונגמר שם תחלה הברור שמבחוץ קדם לשאר הלחם, בודאי ראוי להתחיל מכאן עקר הברור שבפנים שהוא אכילת פרוסת המוציא. ועל־כן שם צריכין לבצע לברכת המוציא, שאז מתחיל עקר הברור האחרון שבפנים שנעשה בקרב האדם על־ידי האכילה כנ"ל: