# מ

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1518-2/65/40/

ועל־כן יוסף דיקא נתברך בזה. כי עקר קבלת התורה על־ידי יוסף, כמו שכתוב: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", וכנ"ל (באות לו), כי יוסף זכה בשלמות להפשיט מעצמו הבגדים הצואים על־ידי שעמד בנסיון בנדה, שפחה, גויה, זונה, שמשם עקר הבגדים הצואים כנ"ל. ויעקב אבינו מחמת שראה צדקת יוסף, על־כן (בראשית לז, ג): "ועשה לו כתנת פסים", בחינת בגדים נאים, בגדים נקיים. וזהו "כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים". כי הא בהא תליא. שמחמת שהיה לו בן זקנים - 'בר חכים' (תרגום שם), שכל מה שקבל משם ועבר מסר לו (בראשית רבה פד, ח), דהינו שמסר לו כל חכמתו ותורתו, על־כן: "ועשה לו כתנת פסים", בחינת חלוקא דרבנן, בחינת בגדים נקיים שזוכין על־ידי התורה וכנ"ל.

אבל אחיו נתקנאו בו בזה, וגם רבותינו ז"ל הקפידו על יעקב אבינו בזה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת י:): 'לעולם אל ישנה אדם בנו וכו' שבשביל משקל שתי סלעים מילת נתגלגל הדבר' וכו', הינו שעדין היה קדם הזמן, כי עדין היה צריך לעבר על יוסף מה שעבר נסיונות רבות. ועל־כן היה צריך להמתין מלהלבישו בכתנת פסים עד שיברר עצמו בשלמות מבחינת אחיזת הבגדים הצואים, על־ידי שיעמד בנסיון, ובשביל זה נתקנאו בו אחיו, כי גם הם היו בעלי רוח הקדש, וראו שעדין הבעל דבר מתגרה בו, וטעו וסברו שאינו נקי כלל מאחיזת הבגדים הצואים, על־כן התקנאו על שעשה לו אביו כתנת פסים. ועל־כן ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים וכו', ויטבלו אותו בדם (בראשית לז, לא), להורות, שעדין יש בו אחיזת הלכלוכים הנמשכין מהבגדים הצואים. ועל־כן כשהביאו את הכתנת המלכלכת בדם אל יעקב אביהם, על־כן "ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו" וכו'. ואז אמר (לז, לג): כתנת בני חיה רעה אכלתהו וכו', ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פד, יט): שמרמז שנתגרה בו אשת פוטיפר.

ולכאורה תמוה מה ענין זה אצל זה? מה ענין סמיכות "כתנת בני" "לחיה רעה אכלתהו" שהוא על התגרות אשת פוטיפר? אך על־פי הנ"ל מבאר היטב, כי תכף כשראה שכתנת יוסף מלכלכת בדם, אז הבין שעדין מתגרין בו הבגדים הצואים, שעקר התגרותם באדם הוא בתאות נאוף, ועל־כן אמר אז "כתנת בני חיה רעה אכלתהו", שהיא התגרות אשת פוטיפר שהיא נדה שפחה גויה זונה, שהם עקר הבגדים הצואים, כנ"ל.

וזה שכתוב שם בעת הנסיון (בראשית לט, יב): ותתפשהו בבגדו - 'בבגדו' דיקא, כי רצתה להתאחז בבגדיו, חס ושלום, כדי שיתלבש, חס ושלום, בבגדים צואים, אבל יוסף הצדיק עמד בנסיון, ולא רצה לטמאות נשמתו על־ידי בגדים צואים הנמשכין על־ידי נאוף. ועל־כן - ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. ואז דיקא באותה הרגע הפשיט מעצמו בשלמות כל אחיזת הבגדים הצואים שהיו נאחזין בבגדיו. כי אפלו הצדיקים הגדולים, כל זמן שלא עמדו בנסיון כראוי להם - עדין יש בהם איזה אחיזה מהבגדים הצואים.

ועל־כן כשעמד יוסף בנסיון, אז דיקא הפשיט מעצמו בחינת אחיזת הבגדים הצואים, בבחינת ויעזב בגדו בידה וינס וכו', שהבגד שהיה לה אחיזה בו, עזב בידה, והפשיט את עצמו מבגדים אלו בשלמות, ואז זכה אחר־כך לבגדים נקיים ויקרים, בבחינת וילבש אתו בגדי שש וכו'. וכמו שאיתא בזהר הקדוש (מקץ קצו.): 'יוסף מדיליה נטל' וכו' (יוסף לקח משלו). ומגדל עצם צדקתו שעמד בנסיון כזה, זכה להמשיך בחינת בגדים נקיים לכל אחיו, בבחינת "לכלם נתן לאיש חלפות שמלת" וכו', שמרמז, שהיה לו כח לתקן כלם להמשיך להם בחינת בגדים נקיים. ועל־כן "ולבנימן נתן וכו' וחמש חלפת שמלת" - שמרמז על בגדי כהן הגדול שהיה מחליף בגדיו חמשה פעמים ביום כפור כשנכנס לבית־המקדש, שהיה בנוי בחלקו, כמובא (מגלה כו.). כי עקר בחינת בגדים נקיים בגדים לבנים, זכה הכהן הגדול, שעל־ידי־זה היה מכפר על כל ישראל וכנ"ל.

ועל־כן כל גדלתו של יוסף היה על־ידי פתרון חלומות, כי זכה לברר נשמתו מבחינת 'אני ישנה' הנ"ל. ועל־כן היה יודע לפתר חלומות שבשנה, כי זכה לברר השנה. ועל־כן עלה לגדלה על־ידי פתרון חלום פרעה שהיו בענין שבע שני השבע ושבע שני הרעב. כי עקר הברור הוא בבחינת ברור האכילה והשביעה, שהוא בחינת ברור שבע שני השבע משבע שני הרעב. ועל־כן נתן עצה "ויצברו בר וכו' והיה האכל לפקדון". ואיתא (מגלה עמקות ויגש) ש'ב"ר' מרמז על ר"ב (מאתים ושנים) ניצוצות מהרפ"ח (מאתים שמונים ושמונה) ניצוצות, שברר יוסף במצרים, כמו שכתוב (בראשית מא, מט): "ויצבר יוסף ב"ר" וכו', כמובא. הינו שיוסף הצדיק נותן עצה לכל מי שרוצה לחוס על נפשו, שיקבץ את כל אכל שבע שנים הטובות וכו', הינו בעת שמתעורר איזה טוב באדם שהוא מבחינת שבע שני השבע, אזי יזדרז תכף לצבר ולאסף אכל השנים הטובות שיהיה אצלו לפקדון לימי הרעב, הינו שימהר לחטף תורה ותפלה ומעשים טובים כל מה שיוכל בעת הטובה, כמו שכתוב (קהלת ט, י): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" וכו', כדי שיהיה לו לפקדון לימי הרעב, חס ושלום, שהם בחינת הימי רע שצריכין לעבר על האדם, שאז יוכל להחיות את עצמו בהטוב שקבץ בתחלה בימי נעוריו.

ועל־כן היה עקר קיום ישראל בגלות מצרים על־ידי יוסף הצדיק, כמו שכתוב (בראשית מה, ה): "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ" וכו'. כי גלות מצרים, וכן כל הגליות, בפרט גלות האחרון המר הזה שכלם מכנים בשם גלות מצרים כמובא במדרש (בראשית רבה טז, ד), בכלם לא היה אפשר לנו להתקים, לולא ה' עזרתה לנו שהקדים רפואה למכה, ששלח לפנינו צדיקים נוראים כאלה שעמדו בנסיונות רבים אין מספר, שהם בחינת יוסף הצדיק, שהם ממשיכים עלינו הארות משרש נפשותינו שבתורה בכמה וכמה דרכים נפלאים לחיותנו כיום הזה, בבחינת (מה, ז): לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפלטה גדלה, אמן ואמן: