# מו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1518-2/65/46/

וזה בחינת הדין שכתוב בשלחן ערוך (בסימן קעח): שדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם, אם שנה מקום, שאינו צריך לברך, כמו שפסק הרמ"א כרב חסדא, שאמר (פסחים קא:): 'מאי טעמא? לקבעא קמא קהדר'. כי זה עקר שלמות האדם - שיהיה קבוע כל כך בתורה ועבודה, שבכל מקום שיהיה בכל שנוי מקומות שבעולם - מכלם יחזר תמיד למקומו הקבוע שהוא קביעות התורה, ששם עקר המנוחה והקביעות, כי זה ידוע למי שיש לו שכל מעט בקדקדו, שהאדם אין לו שום מנוחה כלל בזה העולם, והוא תמיד נע ונד ומבלבל אפלו כשיושב בביתו, כמו שכתוב (פיוט בתפלת יום כפור): 'יומם לא ינוח לילה לא ישכב' וכו'. ואין שום מנוחה וקביעות להאדם, כי אם כשעוסק בתורה ועבודה ששם עקר המנוחה והנחלה.

אבל צריכים להשתדל מאד להתקרב לצדיקי אמת שהם יכולים לקבעו בקביעות גדול בתורה, שאפלו אם יהיה במקום שיהיה בגשמיות ורוחניות - לא יהיה נדחה לגמרי, חס ושלום, רק מכל המקומות שבעולם ישוב אל התורה והעבודה, בבחינת (קהלת א, ה): "הלך אל דרום וסובב אל צפון ואל מקומו שואף זורח הוא שם". שבכל מקום שילך ויסבב, אל מקומו ישאף לזרח שם, בבחינת (שם י, ד): "אם רוח המושל תעלה עליך - מקומך אל תנח", שזהו בחינת קביעות מקום הבית־המקדש, ששם מקום קביעות התורה, כי מקדם נאמר (דברים יב, ט): "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" וכו' עד אשר (יב, י): "ועברתם את הירדן" וכו'; (כה, יט): "והיה בהניח ה' אלהיך" וכו'. (יב, יא): "והיה המקום אשר יבחר ה'", שהוא מקום הבית־המקדש וכו', שעליו נאמר (תהלים קלב, יד): "זאת מנוחתי עדי עד" וכו', שזהו בחינת קביעות בתי מדרשות הנ"ל, שימשיך דעתו תמיד אל קביעות התורה, בבחינת 'לקבעא קמא קהדר', שמכל שנוי מקום שהוא, יחזר תמיד אל התורה.

וזהו בחינת (תהלים יא, א): בה' חסיתי איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפור, עין פרוש רש"י שם, שפרש לענין שנתגרש מארץ־ישראל, על־כן הוא אומר בה' חסיתי - שיחזירני להסתפח בנחלתו, איך תאמרו - אתם טורדי לנפשי, נודי הרכם וכו' - הינו שדוד אומר, מאחר שאני חוסה בה', ואני מקוה ומצפה ומיחל ומחכה בכל עת, וממשיך רצוני תמיד לשוב לקביעות התורה, שהוא בחינת 'הר', ששם מקום קביעות הארון בהר המוריה, על־כן איך תאמרו לנפשי נודי וכו', כי איני נע ונד מהתורה לעולם, כי בכל מקום שאני שם - דעתי תמיד לקביעות התורה, שהוא בחינת הבית־המקדש וכנ"ל. ועל־כן נקרא הבית־המקדש (שיר השירים ד, ד): "בנוי לתלפיות" – 'תל שהכל פונין ומסתכלין אליו' (ברכות ל.). כי כל רעותין תקועין תמן (כל הרצונות תקועים שם), שזהו עקר ההתחזקות, שבכל מקום שהוא - יפנה מחשבות לבו ויסתכל אל מקום קביעות התורה, שהוא בחינת לשכת הגזית שבבית־המקדש, ששם היו עוסקין גדולי הצדיקים בתורה, שעל זה נאמר מקרא זה (שיר השירים ד, ד): "כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות", כמו שפרש רש"י שם, עין שם. וזהו 'צוארך', שהוא לשכת הגזית, שהיתה חזקן ומבצרן של ישראל, ואותו המגדל בנוי לתלפיות, בנוי לנוי - להיות הכל מסתכלין בו וכו', עין כל זה בפרוש רש"י שם, הינו כנ"ל: