# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1518-2/65/5/

וזה צריך כל אדם לידע כשרוצה להתקרב להשם יתברך, ורואה שהמניעות והמסכים מתפשטים כנגדו מאד מאד, ובפרט כשכבר התחיל מעט ורואה שבכל פעם משתטחים כנגדו יותר ויותר, ולפעמים רואה שאחר כמה ימים ושנים שנדמה לו שכבר התחיל להטהר קצת, חזר ונפל, והתגברו עליו התאוות וההרהורים בהשתטחות עצום מאד, רחמנא לצלן. צריך שידע שכל זה נמשך מהבגדים הצואים שעדין לא נזדכך מהם שמשם כל המניעות וההתגברות, וכמבאר היטב בהתורה הנ"ל, שהבגדים הצואים הם מונעים כמו נהר המפסיק וכו'. וכפל ושלש שם בדבורים אלו מגדל עצם רבוי המניעות והמסכים שיש להאדם מחמת הבגדים הצואים, ושצריך לזה יגיעות רבות כמו שמבאר שם, עין שם. ומחמת גדל היגיעות שצריכין להפשיט מעצמו הבגדים הצואים, ולאו כל אדם זוכה לעמד בזה, מזה בא כל מה שעובר על האדם, ואפלו מי שכבר התחיל קצת בעבודת ה', והתחיל לטהר עצמו מעט, ואפלו אם כבר עלה קצת מדרגא לדרגא ובכל פעם נזדכך ביותר, אף־על־פי־כן יכול להיות שאחר־כך יחזר ויתפשט עליו כל התאוות והרהורים בהתפשטות יותר מבתחלה, והכל על־ידי הבגדים הצואים שעדין לא הפשיט אותם לגמרי, אף־על־פי שכבר התחיל לטהר עצמו קצת.

והדבר מובן היטב מענין הנ"ל של ברור הלחם, שהוא חיות האדם שצריכין לבררו בברור אחר ברור כנ"ל, דהינו שמתחלה צריכין לחרש ולזרע ביגיעה גדולה, ואחר־כך לקצר התבואה, ואחר־כך לנקות החטה ממץ ותבן ופסלת. וכשמזככין החטה מהפסלת וכבר היא נקיה וזכה בתכלית הזכוך הראוי להחטה וראויה לסחורה, אבל אף־על־פי־כן עדין אינה ראויה לאכילה כלל, וצריכין לחזר ולהתיגע לטחנה היטב עד שתהיה נעשית קמח, ואחר־כך לנקות הקמח מסבין ומרסן, ואחר־כך אפלו כשהקמח מנפה כל צרכה - עדין אינה ראויה לאכילה עד שעושין ממנה פת. ואז כשנעשה פת - אז הוא בתכלית השלמות, כי כבר הגיע למעלתו, שהוא ראוי למאכל אדם ולברך עליו המוציא. אבל אף־על־פי שכבר הגיע הלחם לשלמותו, וכבר בררו אותו וזככו אותו מכמה וכמה מיני פסלת שנמשכין מבחינת בגדים צואים שהם המץ והתבן והסבין והמרסן וכו', עד שעתה הלחם נקי וזך, אף־על־פי־כן כנגד תכלית שלמותו האחרון עדין לא התחיל זכוכו כלל, כי עדין צריכין לעקר הזכוך והברור, שהוא הזכוך והברור שנעשה בשעת האכילה בעצמה, שאז דיקא נתברר הלחם בתכלית הברור. ואז דיקא עקר היגיעה לברר הטוב ולזככו מקיא צואה ממש, שאינו מתברר מזה כי אם בקרב האדם, שאז דיקא עולה הטוב הזך ומחיה את האדם שיוכל להודות ולהלל להשם יתברך, ולהכלל על־ידי־זה באין סוף בחי החיים יתברך ויתעלה, והפסלת נעשה פסלת גמור קיא צואה ממש ונדחה לחוץ, וכנ"ל.

נמצא, שאף־על־פי שגם מקדם היו להחטה והלחם כמה וכמה ברורים על־ידי כמה וכמה יגיעות עצומות, אף־על־פי־כן אין אלו הברורים נחשבים כלל כנגד הברור האחרון שבשעת האכילה עצמה שאז עקר הברור מבגדים צואים ממש. וזהו ממש ענין כל מה שעובר על האדם, כי יש שכבר התחיל לברר ולזכך עצמו קצת, אך הברור הוא רק בבחינת ברור החטה ממץ והתבן. וגם לזה צריכין יגיעה גדולה וסיוע רב מלעלא, שיזכה לברר ברור החטה ממץ ותבן, כמובן בזהר הקדוש גדל מעלת ברור זה של החטה ממץ ותבן, אבל אפלו אם כבר זכה לזה - עדין צריך לברר הקמח מסבין ומרסין בבחינת (אבות ג, יז): 'אם אין קמח אין תורה'. אבל אפלו מי שזכה לזה עדין צריך יגיעות עד שיהיה נעשה לחם, בבחינת (משלי ט, ה): "לכו לחמו בלחמי". ואפלו כשזכה לבחינת ברור הלחם, שנדמה שכבר הגיע לשלמות הברור, ובאמת הוא בודאי מעלה גדולה ועצומה מי שזוכה לבחינת ברורים כאלו, אבל אף־על־פי־כן עדין צריך יגיעות רבות ועצומות יותר מבתחלה, עד שיזכה לאכל הלחם כראוי, דהינו שיזכה לבחינת הברור הנעשה בשעת האכילה, שאז דיקא עקר הברור מהבגדים הצואים ממש כנ"ל. ומי שאינו זוכה לסבל היגיעות כראוי, משתטחין עליו מניעות ובלבולים ומסכים הרבה יותר מבתחלה, מחמת שעכשו נתעוררים הבגדים הצואים ממש שצריכין לדחותם בשעת האכילה דיקא.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין מו.): 'הרי שלחן והרי בשר וכו' ואין לנו פה לאכל', הינו שאף־על־פי שהשלחן ערוך לפנינו וכבר בררנו כמה ברורים, אף־על־פי־כן עדין אין אנו יכולים לאכל, כי זה הברור האחרון קשה ביותר כנ"ל: