# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1518-2/65/9/

וזה בחינת שבת שהוא מעין עולם הבא, שאז מצוה גדולה לאכל, וזה עקר כבוד שבת. כי בשבת "יתפרדו כל פעלי און" (תהלים צב, י), ואין להסטרא אחרא, שהם בחינת בגדים צואים - אין להם שום אחיזה ויניקה בהמאכל של שבת. כי אכילת שבת כלו קדש כמו שמבאר במקום אחר (בסימן נז לקוטי חלק א). וזה בחינת רחיצת חמין וטבילה בערב שבת, ואחר־כך לובשין בגדי שבת קדש, כי רוחצין עצמן מבחינת הבגדים הצואים, בבחינת (ישעיה ד, ד): "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון", כמובא. ואחר־כך לובשין בגדי שבת, שהם בגדים נקיים בחינת בגדים לבנים. כי שבת מעין עולם הבא, שאז תכלית שלמות הברור, בבחינת אכילה דקדשה, בבחינת "יאכלו ענוים וישבעו" וכו' (תהלים כב, כז), שזהו בחינת הסעדה של לעתיד וכו' כנ"ל.

וזה בחינת לחם משנה של שבת, כי כל הברורים שמבררין בחל על־ידי כל המלאכות שרבן בענין ה לחם, שהם הזורע, והחורש, והקוצר וכו' - כלם בטלים בשבת, כי בשבת אין ברור, רק שכל הברורים של ששת ימי החל עולים למנוחתם ונשלמים בשבת בתכלית השלמות שהיא היראה בבחינת בראשית־ירא שבת. וגם כל הכח לברר בששת ימי החל - הכל על־ידי קדשת שבת שממשיכין לששת ימי החל, כי 'מיניה מתברכאן כל שתא יומין' (זהר בשלח סג:), ועל־כן מסדרין בשבת לחם משנה שהם שני לחמים שלמים.

כי בחל, אף־על־פי שמהדרין אחר השלם, אבל אינו חיוב כל כך, ולפעמים מברכין על הפרוסה, כי בחל יש אחיזת החיצונים, שהם הבגדים צואים, שעל־ידי־זה אין שלמות, כי קדם הברור - הכל בבחינת 'פלגא', דהינו חסרון השלמות כנ"ל. ועל־כן אפלו כשמברכין על השלם - תכף פורסין אותו לחצאין, כי בשעת האכילה נתבטל השלמות הראשון, כי צריכין לחזר ולברר עקר תכלית שלמות הברור שנעשה בשעת האכילה וכו' כנ"ל. ועל־כן צריכין לדקדק מאד בברכת המוציא והבציעה, כדי שתכף בשעת הבציעה שמתחיל ברור חדש, דהינו הברור האחרון, שאז חזר הפת לבחינת 'פלגא', שהוא הבציעה והפרוסה כנ"ל, תכף ומיד יתחיל השלמות, דהינו שתכף יתחיל הברור האחרון שבשעת האכילה, שאז הוא תכלית העליה מבחינת 'פלגא' וחסרון לבחינת שלמות וכנ"ל. אבל בחל צריכין לזה יגיעה גדולה, מחמת שאז יש אחיזת הבגדים צואים כנ"ל. ועל־כן בשעת הבציעה נתבטל לפי שעה השלם מן השלחן, כי כבר פרסו הלחם השלם, רק שעתה על־ידי האכילה יחזר ויתעלה לתכלית שלמותו וכנ"ל.

אבל בשבת אין ברור, כי אין אחיזה ויניקה להחיצונים והבגדים הצואים כלל. וכל הניצוצות שנתבררו בכל ימי החל - עולים למקום מנוחתם בשבת מיד, שזהו עקר המנוחה והשביתה של שבת, על־כן פורסין על לחם משנה, להורות, שתכף בשעת הבציעה בעצמה עדין לא נתבטל השלמות אפלו לפי שעה, כי עדין מנח הלחם השני השלם על השלחן, כי עתה בשבת, אין נתבטל בחינת השלמות מהשלחן אפלו בשעת הבציעה בעצמה, כי תכף בשעת הבציעה תכף ומיד עולה החיות שבלחם לתכלית שלמותו, כי עולה הכל מיד בלי יגיעה וברור, ועולה תכף מבחינת 'פלגא' לבחינת שלם, ואין נתבטלים מהשלחן בחינת השלמות אפלו שעה קלה, שזהו בחינת לחם משנה, שאפלו בשעת הפרוסה נשאר השלם השני, מה שאין כן בחל. אף־על־פי שזהו עקר כונת הבציעה, שתכף בשעת הבציעה שחוזר ונעשה בבחינת 'פלגא' בערך הברור האחרון כנ"ל, תכף יתחיל התקון לחזר ולהעלות מ'פלגא' לתכלית השלמות האחרון כנ"ל, אבל בחל צריכין לזה יגיעה גדולה ולהתמהמה קצת עד שיעלה לבחינת שלמות. ועל־כן אין רואין זאת בחוש על השלחן. אבל בשבת אז עקר העליה לבחינת שלמות על־ידי כל הברורים של ימי החל, ואז תכף ומיד בשעת הבציעה עולין לבחינת שלם בלי יגיעה כנ"ל. ועל־כן רואין זאת בעינים על־ידי מצות לחם משנה, כי גם בשעת הבציעה נשאר השלם על השלחן כנ"ל, כי בשבת עקר השלום שהיא בחינת שלמות, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, שזהו בחינת שבת שלום, בחינת סכת שלום שנפרס בשבת: