# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1518/63/2/

כי ישראל־עם קדוש, כל אכילתם צריך להיות בקדשה בבחינת אכילת מצה, כי בחינת חמץ הוא סטרא דמותא ואסור לאכילת ישראל, הינו שכל אכילתם צריך להיות מאכל שנתברר ונזדכך מחטא אדם הראשון ומזהמת הנחש, שאזי על־ידי זה המאכל נשלם הדעת ביותר. וזה בחינת מצה, בחינת מחין (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק ג), דהינו מחשבות קדושות וזכות כנ"ל.

כי חטא אדם הראשון היה באכילה שאכל מעץ הדעת טוב ורע שזה בחינת חמץ סטרא דמותא, בחינת (בראשית ב, יז): "כי ביום אכלך ממנו" וכו', דהינו בחינת מאכל, שעל ידו נתערבב המח ומתחמץ במחשבות זרות, שזה בחינת "עץ הדעת טוב ורע" (שם), דהינו שעל־ידי אכילה זו נפגם הדעת ונתערב טוב ורע, דהינו שנכנסין מחשבות רעות בהמח שזהו בחינת חמץ כנ"ל, הפך עץ החיים שהוא בחינת מצה, בחינת קדשת המחשבה, שהוא בחינת חיים כנ"ל במאמר הנ"ל. ועל־ידי חטא אדם הראשון נתקללה האדמה, בחינת (שם ג, יז): "בעצבון תאכלנה" וכן "בזעת אפך תאכל לחם" (שם יט). ועל־ידי־זה נפגמו ונתערבו כל המאכלים, עד שכלם צריכין ברור, ובפרט הלחם שהוא עקר חיות האדם - שם צריכין ברורים הרבה.

וזה בחינת כמה וכמה מלאכות ויגיעות שצריכין לטרח בלחם קדם שנגמר ונתברר לאכילת אדם, דהינו חרישה וזריעה וכו'. ויש כמה וכמה מצוות בפת, כי על־ידי המצוות התלויות בפת, דהינו מצוות התלויות בחרישה כגון "לא תחרש בשור ובחמור" (דברים כב, י), וכיוצא, וכן בזריעה וכיוצא, כי עשר מצוות בפת (ארח חיים, סימן קסז, סעיף ד). ועל־ידי מצוות אלו התלויות בפת - על־ידי־זה נתברר הלחם מזהמת הנחש מחטא אדם הראשון מבחינת "בעצבון תאכלנה", ואז ראויה הפת לאכילת אדם. ועקר גמר הברור הוא בשעת הברכה, שעל־ידי הברכה מוציאין אותו מקללה לברכה, דהינו ממה שנתקללה האדמה על־ידי חטא אדם הראשון, מבררין אותו ומעלין אותו מקללה לברכה, על־ידי הברכה שמברכין עליו. ואז כשהלחם נתברר לאכילת ישראל אזי הוא בבחינת מצה שהוא בחינת עץ החיים, בחינת קדשת הדעת, הפך בחינת חמץ שהוא פגם הדעת, בחינת "עץ הדעת טוב ורע".

כי אכילת ישראל צריכה להיות תמיד בבחינת אכילת מצה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא בשלח כ): 'לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן'. ומן הוא בחינת מצה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין לח.): 'עגה שהוציאו ישראל ממצרים' - דהינו מצות – 'טעמו בהם טעם מן'. כי כשזוכין לאכל בקדשה ובטהרה וזוכין לברר המאכל על־ידי הברכה, אזי המאכל הוא בבחינת מצה שהוא קדשת המח, כי הדעת הוא כפי האכילה, כמובן בחוש, וכמובן בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן יז), ועל־כן צריכין לאכל בקדשה ובטהרה - כדי לזכות למחין זכים ומחשבות טהורות על־ידי אכילה זו, ואזי האכילה הזאת הוא בבחינת מצה שהוא בחינת קדשת המחשבה. נמצא, שעל־ידי ברכת המוציא, על־ידי־זה מבררין הלחם, ואזי האכילה הוא בבחינת מצה, ועקר בחינת מצה הוא על־ידי שמשברין קנה החי"ת ועושין ממנה 'הא' כנ"ל. וזה בחינת ה"א דה'מוציא שצריכין להטעים ה"א דה'מוציא כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות לח.), זה בחינת ההא הנ"ל בחינת מצה שעקרה היא בחינת 'הא' כנ"ל, על־ידי שמשברין קנה החית ועושין ממנה 'הא' כנ"ל.

וזה בחינת בציעת הפת שצריכין לבצע הפת אחר הברכה, לרמז, שאז על־ידי הברכה מוציאין הפת מחמץ למצה, שמשברין קנה החית ועושין ממנה 'הא', ועל זה מרמז הבציעה, כי זה עקר הברור מה שבוצעין ומשברין את הפת בשעת ברכה דיקא, שמרמז שמוציאין אז את הפת מחמץ למצה, שזה בחינת שבירת קנה החית ל'הא' כנ"ל. כי זה עקר תקון וברור האכילה - להוציא הפת מחמץ למצה כנ"ל. וזה בחינת בציעת הפת כנ"ל, כי מצה היא בחינת פרוסה,

וזה בחינת מה שמשברין המצה האמצעית קדם ההגדה ומברכין 'על אכילת מצה' על הפרוסה דיקא, כי עקר מצה הוא בחינת פרוסה, דהינו על־ידי שמשברים קנה החית ועושין ממנה 'הא' כנ"ל. ועל־כן פורסין אז בפסח קדם ברכת 'המוציא', כי זה עקר המצה שכבר נפרסה ונשברה קדם ברכת 'המוציא', דהינו שכבר נשבר קנה החית ונעשה 'הא' על־ידי ששמרו את המצה שלא תחמיץ, כי אז אוכלין מצה ממש. ועל־כן עקר מצותה בפרוסה לרמז על הנ"ל, כי אין צריכין להמתין מלשברה עד שיברכו עליה, כי היא כבר נעשה מצה ממש, על־כן תכף משברין אותה, כי זה עקר בחינת מצה כנ"ל: