# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1518/63/7/

ועל־כן קנה אברהם השדה מאת בני חת דיקא (בראשית פרק כג), ואז התחיל לזכות בארץ־ישראל, כי עקר כבישת ארץ־ישראל הוא על־ידי שמשברין בחינת חית, בחינת 'גער חית קנה', שהוא עשו שהחריב את הבית־המקדש וגלו ישראל מארץ־ישראל. על־כן אי אפשר לזכות בארץ־ישראל כי אם על־ידי שמשברין "חית קנה", דהינו קנה חית ועושין ממנה הא, שהוא בחינת מצה, שהוא בחינת קדשת האכילה, שהוא רק בארץ־ישראל, ששם כל המצוות התלויות בפת. וזה בחינת 'הא' דאברהם שהוא ראשון שזכה לארץ־ישראל, וכנ"ל.

כי צריכין לאכל בשמחה, כמו שכתוב (קהלת ט, ז): "לך אכל בשמחה לחמך" וכו'. וכמו שכתוב (שם ח, טו): "אין טוב לאדם כי אם לאכל ולשתות ולשמח" וכו'. הינו כשאוכלין בקדשה כנ"ל, שאז האכילה בבחינת מצה כנ"ל, ואזי זוכין לבחינת רעמים, ואזי נפשט עקמימיות שבלבו, כמבאר במאמר הנ"ל. וזה בחינת (רות ג, ז): "ויאכל וישת וייטב לבו", הפך עקמימיות שבלב. ואז זוכין לשמחה, בחינת (תהלים צז, יא): "ולישרי לב שמחה", הפך בחינת 'בעצבון תאכלנה'. כי אכילה דקדשה בבחינת מצה כנ"ל, הוא בחינת תקון חטא אדם הראשון כנ"ל. ואזי נתבטל ונמתק בחינת 'בעצבון תאכלנה', כי על־ידי בחינת מצה, שהוא אכילה דקדשה - זוכין לשמחה, בחינת 'לאכל ולשתות ולשמח' ולראות טוב וכו' כנ"ל (עין כל זה היטב במאמר "בחצצרות וקול שופר" הנ"ל, עין שם).

הלכות בציעת הפת הלכה ד' - נכללת בהלכות נטילת ידים (הלכה ד):