# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1602/61/

על־פי מה שכתבתי לעיל בהלכות נטילת ידים ובציעת הפת (הלכה א), שהאכילה הוא בחינת המשכת הדעת כנ"ל, וכן כתב רבנו במאמר "ויהי הם מריקים שקיהם" סימן יז, שעל־ידי האכילה נשלם הדעת, עין שם:

ועל־כן צריך לטל מים אחרונים אחר האכילה, כדי לתת חלק להסטרא אחרא, כידוע (זהר תרומה קנד:), כי עקר יניקתם הוא משם, מבחינת מזבח שהוא שלחנו של אדם, עין שם. ובהכרח לתת להם יניקה וחיות בצמצום כדי שלא יתגברו ביותר, ויהיה, חס ושלום, קלקול הדעת לגמרי, וזה בחינת מים אחרונים כנ"ל. נמצא, שמים אחרונים הוא קיום הדעת, כי אם לאו יתגברו, חס ושלום כנ"ל. וזה שסמכו חכמינו ז"ל הנטילות זה לזה, וקראום מים ראשונים ואחרונים, כי שניהם לצרך ענין אחד, כי מים ראשונים כדי לטהר הידים - להמשיך הדעת משם כנ"ל, ואחר האכילה שכבר נמשך הדעת - באים מים אחרונים כדי לתת להם חלקם כדי לקים הדעת כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נג:): "והתקדשתם" (ויקרא יא, מד) - 'אלו מים ראשונים', "והייתם קדשים" - 'אלו מים אחרונים', כי שניהם בחינת קדשה, כי עקר קדשה הוא הדעת כנ"ל. ועתה מדקדק היטב למוד רבותינו ז"ל במקרא, כי 'והתקדשתם' הוא לשון התקדשות מחדש - שצריך לראות להתקדש, ומזה למדו מים ראשונים, כי על ידיהם מקדש עצמו על־ידי שממשיך הדעת משם כנ"ל, אבל 'והייתם קדושים' - 'והייתם' הוא לשון הוה וקיום, הינו שצריך לראות שיהיה ויתקים קדשתו, ולא יתבטל, חס ושלום, ומזה למדו מים אחרונים, כי על־ידי מים אחרונים, נתקים הדעת, כנ"ל.

ועל־כן מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים - כי מים ראשונים שבאו לצרך המשכת הדעת, ועל־כן צריך שם להגביה ידיו ולברך עליהם כדי להמשיך קדשה (זהר חדש פז.; עץ־חיים שער לא, פרק ב), על־כן צריכין מים דוקא, כי מים הוא בחינת דעת כנ"ל. והם בחינת מים קדושים, אבל אחרונים שאינם באים רק להעביר הזהמה ולתת להם חלקם, על־כן אין צרך למים, כי אין צריך עתה להמשיך הדעת, רק להעביר הזהמא ולתן להם חלקם, כנ"ל, ומחמת זה צריך להשפיל ידיו, גם אין מברכין עליהם כמובא, וכנ"ל:

ותכף אחר שנטל ידיו וזכה לקים שלמות הדעת כנ"ל, אז זוכין לברכת המזון, כי על־ידי שלמות הדעת נתקשרין להצדיק כמבאר במאמר "ויהי הם מריקים" וכו' הנ"ל, וכשנתקשרין להצדיק - משם נמשכין כל הברכות, בחינת ו"ברכות לראש צדיק" (משלי י, ו), כידוע (זהר ויצא קסב.). וזה בחינת ברכת המזון שזוכין להמשיך ברכות על־ידי הצדיק על־ידי שנתקשרין אליו על־ידי האכילה, שהוא שלמות הדעת כנ"ל. וזה בחינת (ברכות מו.): 'אורח מברך', בחינת: "ארח צדיקים כאור", כמו שכתב רבנו (בסימן רט) וכנ"ל. ועל־כן תכף לנטילת ידים ברכה, כי צריך לזהר מאד שלא לתת להם יניקה יותר מדאי, על־כן תכף אחר נטילת מים אחרונים שנותנין להם כח ויניקה - צריך לברח תכף מהם ולברך, כדי לקשר עצמו להצדיק ולא להפסיק כלל בינתים, כדי שלא יתגברו בתוך כך, חס ושלום:

ועל־כן ברכת המזון נאמרה בכל לשון. כי מאחר שכבר זכו לשלמות הדעת, ונתבטל יניקת כל הקלפות, וכל האמונות כזביות שיניקתם מפגם המזבח, כי כבר זכה לשלמות המזבח על־ידי מים ראשונים ומים אחרונים ואכילה בכשרות. ומחמת זה צריכין להאכיל לעני מעל שלחנו, כי אף שמצות צדקה גדולה מאד וצריכין לזהר תמיד בצדקה, עם כל זה ביותר צריכין לזהר בשעת אכילה לקים אז מצות צדקה, כדי שיהיו נעשין גרים על־ידי־זה ויהיה נשלם בחינת המזבח (כמו שמבאר שם, עין שם). ועל־כן מתר לברך ברכת המזון בכל לשון (ארח חיים, סימן קפה, סעיף א) - כי כבר נתבטל יניקת כל השבעים לשונות וחזרו כלם אל הקדשה ונשלם הדעת כנ"ל, ומאחר שכבר נתגירו וחזרו כלם אל הקדשה - על־כן מתר לברך בכל הלשונות, כי כלם קדושים, כי יצא הטוב שבהם, וחזר אל הקדשה, והרע נתבטל ממילא, עין שם.

וזה שכתב רבנו במקום אחר (סימן רט) על הגמרא (ברכות כו:): 'תפלות כנגד תמידין תקנום', שהכנסת אורח תלמיד חכם הוא תקון הדעת, והוא בחינת 'ארח צדיקים' וכו', עין שם. כי עקר הצדקה שיהיו נעשין גרים על ידה ויהיה נשלם המזבח כדי לזכות להתקשרות להצדיק, הוא כשנותנין צדקה לתלמיד חכם דיקא, והעקר בשעת האכילה כנ"ל. וזה בחינת הכנסת אורחים תלמידי חכמים, בחינת 'ארח צדיקים' כנ"ל, כי על־ידי־זה זוכין לשלמות המזבח, שעל־ידי־זה נתקשרין להצדיק ואז אורח מברך, כי מהצדיק מקבלין כל הברכות כנ"ל, וכשנתקשרין להצדיק, זוכין ליראה ואהבה.

וזה בחינת שלש ברכות של ברכת המזון. כנגד בחינת הצדיק, והיראה ואהבה שבאים ממנו כנ"ל, כי ברכה אמצעית שהיא ברכת 'הארץ' היא כנגד הצדיק שעל־ידי־זה זוכין לארץ־ישראל, כי "צדיקים ירשו ארץ" (תהלים לז, כט). ועל־כן נזכר שם ברית, בחינת צדיק. והוא עומד באמצע, וממנו מתפשטין ויוצאים אהבה ויראה, בחינת ברכה ראשונה שהיא בחינת רצון בחינת אהבה, כי כל הברכה מדברת מטובו וחסדו ורחמיו ורצונו. וברכה שלישית היא 'בונה ירושלים' שהיא בחינת יראה בחינת יראה שלם, כי על־ידי התקשרות להצדיק על־ידי האכילה, זוכין ליראה ואהבה, (כמו שמבאר שם, במאמר הנ"ל, עין שם):

וזה שכתוב (בראשית כא, לג): "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה'" וכו'. כי על־ידי האכילה ושתיה שהוא בחינת אשל, כמו שפרש רש"י, על־ידי־זה דיקא קרא בשם ה', כי על־ידי־זה נתגלה היראה והאהבה כנ"ל, כי אברהם זכה לשלמות המזבח שהוא אכילה בכשרות על־ידי שהיה מגיר גרים, כי אברהם היה איש חסד ובעל צדקה וגמילות חסד, ועל־ידי־זה היה מגיר גרים, ועל־ידי־זה זכה לשלמות המזבח, שהוא תקון האכילה כנ"ל:

שיך לעיל

על־ידי האכילה בכשרות - זוכין להתקשרות להצדיק, ועל־ידי־זה זוכין ליראה ואהבה כנ"ל, כי אכילה בכשרות הוא נשפע מבחינת ארץ־ישראל, שהוא בחינת אמת, בחינת תפלין שנקראין פאר, כמו שכתב רבנו במאמר: "ואכלתם אכול ושבוע" וכו' בסימן מז, עין שם. נמצא, שזוכה על־ידי אכילה בכשרות לגלות ההתפארות בחינת תפלין הנ"ל, ומזה נעשה היראה ואהבה, כמו שמבאר שם. וזה בחינת ברכת המזון כנ"ל, בחינת (יואל ב, כו): "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה'" וכו', כמו שמבאר שם:

בחינת שלש ברכות של ברכת המזון, הם כנגד הדעת שכלול מתלת, מבחינת יראה ואהבה שהם בחינת חסד וגבורה, והדעת המחברם. ועל־כן מדאוריתא סגי בשלש ברכות, כי עקר הדעת הוא רק שלש בחינות כנ"ל. וחכמינו ז"ל (ברכות מח:) הוסיפו ברכה רביעית כדי להמשיך התפשטות הדעת בפרטיות, כי בפרטיות הם ארבע בחינות, כמובא, ועל־כן הוסיפו ברכת 'הטוב והמטיב'. כי עקר הטוב הוא הדעת, בחינת גם נפש וכו', כמו שכתב רבנו: