# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1602/64/1/

והכלל, שעקר קדשת ארץ־ישראל הוא על־ידי עיני ה' על־ידי שהשם יתברך מסתכל שם תמיד, שעל־ידי־זה 'אוירא דארץ־ישראל מחכים' (בבא בתרא קנח:), כי עינים על שם החכמה נאמר (רש"י בראשית ג, ז). ועקר בחינת עיני ה' נתעוררים על־ידי ההתפארות שהשם יתברך מתפאר עם ישראל, בבחינת "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט, ג), שזה בחינת תפלין וכו'. ומי שמסתכל על ההתפארות הזאת נעשין אצלו גם כן בחינת מחין תפלין, והמחין בוקעין בעינים, ואזי גם בכל מקום שהוא מסתכל נעשה גם כן האויר בבחינת ארץ־ישראל כנ"ל, אבל ההתפארות של השם יתברך בעצמו לאו כל אדם זוכה לראות, אך מי שמסתכל על הצדיק ועקר בעת שהעולם מתקבצין אליו, דהינו בראש השנה, שאז עקר הקבוץ, ואז עולה התפארות הרבה מהקבוץ הנ"ל שמתקבצין אליו בשביל לעבד את ה', והצדיק כלול מכל ההתפארות הזאת. כי עקר ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל הוא על־ידי הצדיק שמקרב אותם להשם יתברך, שעל־ידי־זה השם יתברך מתפאר בהם. נמצא, שהצדיק הוא בעצמו עקר ההתפארות, על־כן מי שמסתכל בעיניו בהצדיק הוא ממשיך על עצמו גם כן מזאת ההתפארות בבחינת תפלין, ואזי ההתפארות והמחין בוקעין בעינים, אזי גם בכל מקום שזה האיש מסתכל נעשה גם כן ארץ־ישראל, כי עקר ארץ־ישראל נעשה על־ידי העינים הנמשכין על־ידי ההתפארות וכו' כנ"ל; עין שם כל זה היטב: