# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1602/64/11/

וזה בחינת: 'מצות נר חנכה איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין מוסיף והולך' (שבת כא:), כי בנר חנכה יש מהדרין, ומהדרין מן המהדרין. כי עקר נר חנכה הוא בבחינת הדור והתפארות, שמגלין התפארות של השם יתברך שמתפאר ומהדר בנו כנ"ל. וזה בחינת השלש מדרגות שיש במצות נר חנכה, דהינו איש וביתו, ונר לכל אחד וכו', כנגד שלש בחינות של המשכת קדשת ארץ־ישראל המבארין בהתורה הנ"ל. כי מבאר שם, שעל־ידי ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל - על־ידי־זה נעשה קדשת ארץ־ישראל, על־ידי הסתכלות עיני השם יתברך שם. וגם כל מי שזוכה להסתכל על זאת ההתפארות - הוא ממשיך לעצמו, גם כן בחינת עיני ה', ואזי גם בכל מקום שהוא מסתכל נעשה גם כן בחינת אוירא דארץ־ישראל, אך מי הוא זה שיזכה לראות ההתפארות של השם יתברך וכו'? רק מי שזוכה לראות את הצדיק האמת, שהוא עקר ההתפארות של ישראל וכו', ואזי הוא זוכה גם כן לקבל מהתפארות הזאת, ונעשין אצלו גם כן בחינת עינים הנ"ל, ואזי גם בכל מקום שהוא מסתכל נעשה שם בחינת ארץ־ישראל, כמבאר שם עין שם היטב. נמצא, שיש שלש בחינות הסתכלות העינים, שעל־ידי־זה נעשה קדשת ארץ־ישראל כנ"ל, דהינו בחינת הסתכלות אור עיני ה', והסתכלות הצדיק שהוא כלליות ההתפארות, והסתכלות העינים של כל מי שזוכה לראות את הצדיק.

ועקר הוא הצדיק, כי הוא כלול מכל ההתפארות של ישראל, שכלם נתקרבים להשם יתברך על ידו וכו', וגם הצדיק הוא יכול לראות את ההתפארות של השם יתברך. כי אף־על־פי שכתב רבנו שם: מי הוא שיוכל לראות ההתפארות של השם יתברך וכו', זה נאמר על סתם בני אדם, שבודאי אינם זוכים לראות את השם יתברך, שיראו את ההתפארות שלו, אבל הצדיקים האמתיים הם רואין את השם יתברך והתפארותו כמו שמצינו בנביאים. כמו שכתוב (ישעיה ו, א): "ואראה את ה'". וכן מיכיהו אמר (מלכים־א כב, יט): "ראיתי את ה' ישב" וכו'. ועל־כן הצדיקים בעצמם בודאי רואין את ההתפארות של השם יתברך בעצמו. וגם הם בעצמן הם עקר ההתפארות וכו' כנ"ל. ועל־כן עקר קדשת ארץ־ישראל נתגלה על־ידי הצדיק שהוא כלל כל ההתפארות, שעל־ידי־זה נעשה קדשת ארץ־ישראל כנ"ל. וזה בחינת: "צדיקים יירשו ארץ" (ישעיה ס, כא), כי עקר קדשת ארץ־ישראל נמשך על ידם כנ"ל.

כי זה ידוע (זהר לך לך עז:), שעקר הקדשה נמשך למטה כפי מעשה בני אדם, והכל תלוי במעשה התחתונים, ועל־כן כשנמשך קדשת ארץ־ישראל על־ידי השם יתברך על־ידי הסתכלות עיניו יתברך שמו בעצמו - עדין אין הקדשה בשלמות כל כך, כי עקר המשכת הקדשה למטה בשלמות הוא על־ידי בני אדם דיקא כידוע, ועקר תלוי בהצדיק, ועל־כן כשהצדיק מקבל זאת ההתפארות וזוכה לעיני ה' הנ"ל, עד שזוכה להמשיך קדשת ארץ־ישראל על־ידי הסתכלות עיניו, אז נמשך ונתגלה קדשת ארץ־ישראל בשלמות גדול ביותר.

וזה בחינת שלש המדרגות שבמצות נר חנכה כנ"ל, כי נר איש וביתו - זה בחינת שממשיכין אור ההתפארות, שהוא בחינת קדשת ארץ־ישראל שמתגלה על־ידי השם יתברך בעצמו, שזאת הקדשה וההתפארות היא בחינת כלליות. וזה בחינת 'איש וביתו', כי ה' איש מלחמה, והוא, כביכול, הבעל־הבית של כל העולם שדומה ל'בית' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ו, יא), בחינת 'בראשית - ראש בית' (זהר בראשית טו:):

והמהדרין נר לכל אחד ואחד - זה בחינת אור ההתפארות שנתגלה אצל כל אחד ואחד על־ידי שזוכה לראות אור ההתפארות הזאת על־ידי שמסתכל בהצדיק וכו', כנ"ל. וזאת ההתפארות מאיר יותר מחמת שנתגדל ההתפארות כל כך עד שגם אנחנו זוכין לבחינת עינים אלו להמשיך קדשת ארץ־ישראל על־ידי הסתכלות עיניו. ואז מאירה קדשת ארץ־ישראל יותר ויותר, כי על־ידי שאנו מקבלין זאת ההתפארות וזוכין לעינים אלו, ואזי גם בכל מקום שאנו מסתכלין - נעשה קדשת ארץ־ישראל, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל.

וכל מה שנמשך קדשת ארץ־ישראל ביותר אפלו לחוץ־לארץ, מאירה ארץ־ישראל ממש באור גדול ונפלא יותר ומשתוקקים ומתגעגעים ביותר לארץ־ישראל. וכמובן היטב שם בהתורה הנ"ל, שמתחיל שם: 'מי שיודע מארץ־ישראל, שטעם באמת טעם ארץ־ישראל, אזי הוא יכול להכיר באחר אם היה אצל הצדיק על ראש השנה'. ומסים שם בטעמו, כי על־ידי זה האיש שהיה אצל הצדיק אמתי על ראש השנה - נעשה האויר בבחינת ארץ־ישראל בכל מקום שהוא מסתכל בו ומרגישין טעם ארץ־ישראל שם וכו'. ואמר שהוא ידע זאת מקדם, כי קדם שהיה בארץ־ישראל היה משתוקק מאד לארץ־ישראל, ופעם אחד התועד יחד עם איש אחד, ונתעורר לו תשוקה גדולה לארץ־ישראל, והבין שזה האיש היה בודאי אצל הצדיקים על ראש השנה, ושאל את אותו האיש, וכן הוה. כי ספר לו שהיה אצל כמה צדיקים על ראש השנה וכו' [ועין ענין זה בשיחות שלו (חיי מוהר"ן סימן נד)]. נמצא, שעל־ידי זה האיש שזוכה לעינים הנ"ל שבכל מקום שהוא מסתכל נעשה בחינת ארץ־ישראל אפלו בחוץ־לארץ, על־ידי־זה חוזרים ומשתוקקים ביותר לארץ־ישראל ממש, כי נתגלה קדשת ארץ־ישראל ביותר על־ידי זה האיש.

כי זה כלל, שהקדשה, כל מה שנמשכת למטה יותר לקדש ולטהר מקומות החיצונים יותר - אין הקדשה נגרעת על־ידי־זה, חס ושלום, אדרבא, נתוסף עליו אור גדול ונפלא יותר ויותר בכפלי כפלים. ועל־כן כל מה שממשיכין קדשת ארץ־ישראל בחוץ־לארץ יותר ויותר על־ידי בחינת עינים הנ"ל של כל אחד ואחד כנ"ל, על־ידי־זה נתוסף אור גדול בארץ־ישראל בעצמה יותר ויותר, ועל־כן מרגישין יותר ויותר טעם ארץ־ישראל ומשתוקקים לארץ־ישראל ביותר. וזה בחינת והמהדרין נר לכל אחד ואחד - זה בחינת אור ההתפארות הנמשך על־ידי כל אחד ואחד על־ידי שזוכה לראות התפארות הזאת על־ידי שמסתכל בהצדיק וכנ"ל:

והמהדרין מן המהדרין מוסיף והולך - זה בחינת אור ההתפארות של הצדיק בעצמו שהוא כלול מהכל, מכל ההתפארות של ישראל, כי הוא מקרב כל ישראל להשם יתברך. גם השם יתברך מתפאר בו ביותר מכל ישראל, מחמת גדל צדקתו ותורתו ומעשיו הטובים, כי כל מי שעושה רצונו יתברך יותר - מתפאר בו השם יתברך ביותר. וגם הצדיק זוכה לראות ההתפארות של השם יתברך בעצמו כנ"ל, ועל־כן הוא עקר ההתפארות של השם יתברך בעצמו כנ"ל. ועל־כן עקר ההתפארות הוא הצדיק והוא זוכה ביותר לבחינת עינים הנ"ל. ועל ידו עקר המשכת קדשת ארץ־ישראל כנ"ל. וזה בחינת מהדרין מן המהדרין מוסיף והולך בכל יום, שעל־ידי־זה ממשיכין האור של ההתפארות של הצדיק שהוא בחינת יוסף - שמוסיף והולך בעבודתו בכל יום, שעקר ההדור וההתפארות על ידו, בבחינת (בראשית לט, ו): "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה", שהצדיק בחינת יוסף, הוא עקר היפי והפאר, כי הוא כלול מכל ההתפארות הנ"ל. ועל־כן נקרא יוסף על שם (שם ל, כג): "אסף אלהים את חרפתי", חרפה הוא הפך ההתפארות והכבוד. ויוסף בחינת הצדיק הוא מאסף ומבטל כל החרפות ובזיונות, כי הוא מגלה כל ההתפארות והכבוד שהשם יתברך מתפאר ומתכבד בישראל, שהוא הפך החרפות ובזיונות.

וזה בחינת מוסיף והולך - בחינת יוסף, שהוא בחינת הצדיק שנקרא 'יוסף' - על שם שמוסיף והולך ומתחדש בעבודתו יתברך בכל יום ויום, בבחינת (שם ל, כד): "יסף ה' לי בן אחר". כי הצדיק מוסיף בעבודתו בכל עת, ומתחיל בכל פעם מחדש כאלו לא התחיל עדין בעבודתו יתברך כלל.

וזה עקר השעשועים וההתפארות של השם יתברך, כי עקר ההתפארות והשעשועים של השם יתברך הוא על־ידי חדושים דיקא. דהינו כשעולה התפארות חדש למעלה, דהינו כשמתקרב הרחוק להשם יתברך, וכמבאר בהתורה הנ"ל. שעקר ההתפארות הוא כשאחד מישראל נתקרב להשם יתברך ונתוסף עוד אחד מישראל שרוצה לעבדו יתברך, אזי הוא עקר ההתפארות של השם יתברך. וכן מובן ומבאר בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימנים י, יד), שכל ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל אינו עולה כלל כנגד ההתפארות החדש שעולה למעלה - כשמתקרב אחד מחדש אליו יתברך ורוצה לעבדו, בבחינת (זהר יתרו סט.): 'כד אתי יתרו וכו' - כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא' (כשבא יתרו [ואמר עתה ידעתי כי גדול ה'], אזי התעלה והתכבד שמו של הקדוש ברוך הוא למעלה ולמטה); שעקר גדלתו והתפארותו יתברך הוא כשמתקרבים הרחוקים להשם יתברך. כי ההתפארות הוא בחינת לבושים, בחינת (תהלים צג, א): "ה' מלך גאות לבש" וכו'. כי 'רבי יוחנן קרי למאני מכבדותא' [רבי יוחנן היה קורא לבגדיו, מכבדי] (שבת קיג.). ועקר חשיבות הלבושים הוא כשזוכין לעשות בחינת לבושין חדשים להשם יתברך, שזה עקר כבודו והתפארותו, כי אין המלך מתפאר בלבושי מלכות שיש לו מכבר, אפלו אם הם יקרים מאד, כמו שמתפאר בלבוש חדש וגון חדש שעולה למעלה על־ידי שנתקרב הרחוק להשם יתברך, שזה עקר שעשועיו והתפארותו וכבודו וגדלו, כי תענוג תמידי אינו תענוג. ועל־כן עקר תענוגיו ושעשועיו והתפארותו יתברך הוא על־ידי חדושים דיקא.

ועל־כן איתא בזהר הקדוש (עין תקוני זהר, תקון כב, דף סה.): ולבושא דאיהו לביש ביומא דא - לא לביש ליומא אחרא, ולבושין דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא וכו' (והלבוש שהוא לובש ביום זה - אינו לובש ביום אחר, והלבושים שהוא לובש בבקר אינו לובש בערב). כי השם יתברך מתפאר בכל עת בלבושים חדשים, הנעשים על־ידי התקרבות הרחוקים, שמתקרבין בכל פעם על־ידי צדיק הדור שהוא בחינת יוסף. כי זה הצדיק מתחיל בעצמו בכל פעם מחדש כאלו לא התחיל בעבודתו מעולם כלל, כמבאר בדברינו מזה כמה פעמים (הלכות תפלין, הלכה ה', בית הכנסת הלכה ה'). ומחמת זה יש לו כח לקרב רחוקים ממש בכל עת להשם יתברך לקרב בכל פעם רחוקים יותר. כי בכח התגברותו להתחיל בכל פעם מחדש כאלו הוא מתחיל עתה לעבד את ה', בכח הזה יש לו כח לעורר בכל פעם רחוקים ממש, שיתחילו מעתה לשוב להשם יתברך. ועל־כן מצדיקים כאלו יש להשם יתברך תענוגים ושעשועים והתפארות נפלא בכל עת, דהינו התפארות חדש, שזה עקר ההתפארות, כנ"ל.

כי ההתפארות עולה מחדש על־ידי הצדיק בעצמו, שמתחדש ממש בכל עת, ומוסיף והולך בעבודתו, ועל־ידי התקרבות רחוקים שבאים חדשים להתקרב לעבודתו יתברך. ועל־כן נקרא יוסף בחינת "יסף ה' לי בן אחר", כי ההתפארות הוא בחינת בן, שהשם יתברך מתפאר בישראל כאב המתפאר עם בנו, בבחינת (שמות ד, כב): "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א), שהוא לשונות של חבה והתפארות. והצדיק הוא עקר כלל ישראל, והוא בעצמו נקרא בן כמו שכתוב (תהלים ב,ז): "ה' אמר אלי בני אתה". ומחמת שהצדיק מתחדש בעבודתו בכל פעם מחדש, הוא בכל פעם בן חדש אצל השם יתברך, בבחינת "ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך", שהצדיק מתחיל בכל פעם מחדש כאלו נולד היום, ועל־ידי־זה השם יתברך מתפאר בו בכל פעם מחדש כאלו ילדו היום, בבחינת "בני אתה אני היום ילדתיך". וזה בחינת "יסף ה' לי בן אחר", שהצדיק מבקש וחפץ תמיד שהשם יתברך יוסיף לו בעצמו בן אחר, דהינו שיתחדש ויתחיל בכל פעם מחדש בעבודתו יתברך, עד שיהיה נחשב בכל פעם בן אחר להשם יתברך כבן חדש שנולד היום בחינת 'בני אתה אני היום ילדתיך', שזה בחינת מעלת הזקן הגדול מכלם, המובא בהמעשה של השבעה בעטלירס (ספורי מעשיות מעשה יג), שהתפאר שהוא זקן מאד והוא יניק מאד ועדין לא התחיל לחיות כלל וכו', עין שם והבן. וגם על־ידי־זה שהצדיק מוסיף ומתחדש בעבודתו ומתחיל בכל פעם מחדש, על־ידי־זה הוא מקרב בכל פעם רחוקים להשם יתברך כנ"ל. ואלו הרחוקים שהצדיק מקרבם להשם יתברך, הם נקראים בנים אצל הצדיק, כי 'כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו' (סנהדרין יט:).

וזהו גם כן בחינת 'יסף לי בן אחר', שיזכה בכל פעם לקרב אחד מישראל מחדש להשם יתברך שהוא בן אחר, בן חדש, שזה עקר התפארותו יתברך. כמו שראינו אצל רבנו ז"ל - שעקר החשיבות היה אצלו ז"ל, כשבא איש חדש להתקרב להשם יתברך שהיה יקר בעיניו מאד יותר מכל האנשים שנתקרבו מכבר. כי עקר ההתפארות הוא כשעולה התפארות חדש להשם יתברך על־ידי התקרבות הרחוקים כנ"ל. וזה בחינת המהדרין מן המהדרין, הדור דהדור, התפארות דהתפארות, הוא בחינת מוסיף והולך, בחינת יוסף, בחינת הצדיק שמוסיף והולך ומתחיל בעבודתו מחדש בכל פעם שזה עקר ההתפארות וכו' כנ"ל, וכל עקר ההתפארות של כל ישראל על ידו, כי הוא מקרב כל הרחוקים להשם יתברך שזה עקר ההתפארות כנ"ל. וזה עקר קדשת חנכה. כי על שם זה נקרא 'חנכה' לשון 'חנוך' בחינת (משלי כב, ו): "חנך לנער על־פי דרכו", דהינו כשמתחנך אחד מחדש, ומתחיל לכנס בעבודת ה', שזה עקר התפארותו יתברך. ומשם עקר המשכת האור של נר חנכה, כי עקר האור על־ידי ההתפארות כנ"ל. ועקר ההתפארות הוא על־ידי התקרבות הרחוקים - שמתחילים להתחנך בעבודתו יתברך ועל־כן נקרא 'חנכה' לשון 'חנוך' כנ"ל: