# כ

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1602/64/20/

ונחזר לענין ברכת המזון. והכלל, שעקר מצות ברכת המזון הוא לגלות ולהמשיך קדשת ארץ־ישראל, בחינת (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה" וכו'. ועקר קדשת ארץ־ישראל נמשך על־ידי התגלות ההתפארות שנתגלה בעת השלחן, שזה בחינת כוס של ברכת המזון וכו' כמבאר כל זה לעיל באריכות. וזה בחינת ברכת הזמון, שכשהם שלשה אומרים: 'נברך שאכלנו משלו' קדם ברכת המזון, וזהו ברכת הזמון, דהינו קדם ברכת המזון הם מזמינים עצמן לברך ואומרים 'נברך' וכו'.

והענין, כי עקר קדשת איש הישראלי ועקר עבודתו הוא רק הרצון והכסופין דקדשה, כמבאר בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימנים לא, סו; שיחות הר"ן סימן יד). וכמו שאמר הוא ז"ל: שלעבד את ה' אין מי שיתפאר בזה שיוכל לעבדו יתברך. ואפלו מלאך ואפלו שרף אינו יכול להתפאר בזה שיוכל לעבדו יתברך, רק העקר הוא הרצון והכסופין - שצריך להתגבר שיהיה לו תמיד רצונות חזקים וכסופין גדולים לעבודת השם יתברך וכו' [כמבאר שיחה זאת קצת בסוף ספורי מעשיות, עין שם (שיחות הר"ן נא)]. ויותר מזה שמענו מפיו ז"ל, בעצמו, מגדל מעלת הרצון דקדשה שהוא עקר עבודת ה'. וכל העבודות תורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים כלם כלולים בזה, ואי אפשר לזכות לשום דבר שבקדשה, כי אם על־ידי־זה, על־ידי רצון וחשק והשתוקקות וכסופין וגעגועים חזקים, ולא ירפה את הרצון בשום אפן, רק כל מה שהמניעה מתגברת ביותר - יראה לגבר את עצמו בחשק וכסופין וגעגועים ורצונות חזקים ביותר ויותר, וכן לעולם, עד שיזכה לגמר להוציא מכח אל הפעל את המצוה או הדבר שבקדשה שהוא רוצה. וכן אחר־כך בשאר עבודות ודברים שבקדשה שירצה אחר־כך עוד לעשות - יתגבר גם כן ברצונות חזקים. וכל מה שהמניעות והעכובים והבלבולים מתגברים יותר - יתגבר את עצמו ברצונות חזקים יותר עד שיוציא מכח אל הפעל, ויזכה גם לאותה המצוה והעבודה, וכן לעולם, כמבאר בהתורה "ויהי נא פי שנים" (בסימן סו): שהמניעה היא רק בשביל החשק. ואם יתגבר שיהיה לו חשק גדול כפי המניעה - בודאי ישבר המניעה. נמצא, שעקר ההתחזקות להתגבר על המונעים מהקדשה, הוא רק הרצון והחשק.

וזהו עקר ההתפארות, מה שהשם יתברך מתפאר עם כל אחד מישראל, שעקר ההתפארות מהעזות והעקשנות שלהם, שעל־ידי־זה עקר קבלת התורה, שהיא כלל ההתפארות כנ"ל (אות יב). ועקר העזות והעקשנות הוא בהרצון, שצריך האדם שרוצה לכנס בעבודת ה' שיהיה עקשן גדול ברצון - לבל יעזב ולא ירפה את הרצון משום מניעה בעולם, וזה עקר העקשנות דקדשה, וזה עקר התפארותו יתברך מה שהוא יתברך מתפאר בעבודת ישראל, כי באמת עקר ההתפארות הוא רק מה שהשם יתברך מתפאר עם הרצון והחשק והכסופין דקדשה של כל אחד מישראל, מה שכל אחד מישראל לבו בוער תמיד ברצון חזק לזכות לעבודת ה' באמת.

וזה עקר התפארותו יתברך שמו, כי העבודה בעצמה אינה יקרה כל כך, כי הכל מאתו יתברך, כמו שכתוב (איוב מא, ג): "מי הקדימני ואשלם" וכו'. ואי אפשר לנו לעשות שום דבר שבקדשה, ולא להנצל משום עברה, כי אם על־ידי ישועתו יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה נב:): 'בכל יום יצרו של אדם מתגבר, ואלמלא הקדוש־ברוך־הוא עוזרו היה נופל בידו'. ועל־כן עקר ההתפארות הוא רק בהרצון, מה שכל אחד מישראל רוצה ברצון חזק לעבדו יתברך, וכפי התגברות הרצון שמתגבר כל אחד לכסף להשם יתברך ברצון חזק - כמו כן זוכה לעבודת ה', וכמו כן השם יתברך מתפאר עמו, כי עקר ההתפארות הוא העזות והעקשנות של ישראל, מה שאיש הישראלי הוא עקשן גדול בעבודת ה', שזהו עקר התפארותו יתברך כנ"ל.

ועקר העקשנות הוא ברצון, שזהו עקר ההתגברות על המונעים לזכות לפעל מה שהוא רוצה בעבודת ה'. כי אפלו אם יהיה עקשן גדול ביותר בעבודת ה', אף־על־פי־כן בודאי יש מניעות כאלה שאי אפשר לאדם לשברם. למשל, כשאדם צריך לנסע לצדיק אמתי ויש לו מניעות רבות ועצומות, כגון מחותנו ואשתו ואביו ואמו ושאר בני העולם וכו', והוא מתגבר ומתחזק ומשבר כל המניעות האלו, ועדין יש לו מניעות מחמת ממון, והוא משבר גם מניעות אלו, כגון שמפקיר כל מה שיש לו ומוכר או ממשכן כסותו בשביל לנסע להצדיק או שהולך רגלי, אף־על־פי־כן אם מתגברת מדת הדין, חס ושלום, למנעו, חס ושלום - יכולים למנעו, חס ושלום, בודאי במניעות כאלה שלא יוכל לשברם, כי בודאי יש מניעות רבות בעולם שאי אפשר לשברם, כגון תפיסה בכבלי ברזל, חס ושלום, או חולאת חס ושלום, וכיוצא כאלה רבות, חס ושלום.

וכן למשל, בענין שאנו עוסקין בו לילך ולנסע לארץ־ישראל שהוא עקר נצחון המלחמה כנ"ל, וצריכין להיות לזה עקשן גדול מאד כנ"ל, אבל אף־על־פי־כן אם יהיה האדם עקשן אלף פעמים, אם הים עומד לפניו ואין לו ספינה לעבר בו, ואין בידו מעות, או שאין נמצא ספינה כלל, או שהוא שעת מלחמה, חס ושלום, וכיוצא, מה יועיל העקשנות שלו? כי בודאי אי אפשר לקפץ לתוך הים, כי לאו כל אדם זוכה שהשם יתברך יקרע בשבילו את הים, על־כן עקר העקשנות הוא רק ברצון, שאיך שהוא על כל פנים לא יחליש את הרצון. ואפלו אם מונעים אותו באלפים ורבבות מניעות, שנדמה לו שאי אפשר לשברם בשום אפן, אף־על־פי־כן הוא יעשה את שלו וירצה בכל פעם ברצון חזק יותר, כי החשק והרצון צריך שיהיה כפי המניעה, כמבאר בהתורה "ויהי נא פי שנים" (בסימן סו).

ואם יהיה עקשן בהרצון, לבלי להניח את הרצון והכסופים דקדשה בשום אפן, אף אם מפילין אותו כמו שמפילין אותו, חס ושלום, רחמנא לצלן, אזי סוף כל סוף בודאי יעזרו השם יתברך לשבר ולבטל כל המניעות, ויזמין לו כל מה שצריך לנסיעה לארץ־ישראל או לשאר דברים שבקדשה, ויחזר ויסיעו בכל מיני סיועות, כי המניעה לא היתה כי אם בשביל החשק, שהוא עקר הנסיון שמנסין את האדם - אם יעזב ויניח את החשק והרצון דקדשה מחמת המניעה, וכשהוא עקשן בדעתו ועומד בנסיון, ואינו מניח את הרצון והחשק דקדשה בשום אפן, אזי בודאי ישבר את כל המניעות, והמניעות יתהפכו לישועות - שיעזרו ויושיעו השם יתברך ויסבב עמו סבות לטובה, באפן שיגמר ויוציא אל הפעל הדבר שבקדשה שהוא רוצה.

נמצא, שעקר העקשנות ברצון, וזה עקר התפארותו יתברך כנ"ל. וזה בחינת (שיר השירים ח, ו): שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה וכו' - כחותם על לבך כחותם על זרועך, זה בחינת תפלין, כמו שאיתא בזהר הקדוש (מצורע נד:), ותפלין הם התפארות מה שהשם יתברך מתפאר עם ישראל ומשים אותם כחותם על לבו וכו'. ועקר ההתפארות שהם חותם התפלין, נעשין על־ידי האהבה וההשתוקקות והרצון והכסופין דקדשה של ישראל כנ"ל. וזהו שימני כחותם וכו' - הינו תפלין התפארות כנ"ל, כי עזה כמות אהבה וכו' - כי אהבתנו ורצוננו אצלך עזה וחזקה מאד בעזות ועקשנות גדול מאד, על־כן ראוי לך להתפאר בנו, כי זה עקר ההתפארות כנ"ל.

וזה כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה - אהבה הוא בחינת רצון וחשק והשתוקקות להשם יתברך, שעל־ידי־זה עקר ההתגברות על הסטרא אחרא שהוא סטרא דמותא, שמשם כל המונעים מן הקדשה, וכפי שהסטרא אחרא - שהיא כלל המונעים - מתגברת נגד האדם, כמו כן צריך שיהיה להאדם אהבה והשתוקקות ורצון חזק להשם יתברך ולהדבר שבקדשה שרוצה לעשות, כי החשק שהוא בחינת אהבה צריך שיהיה כפי המניעה כנ"ל. וזהו כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה - שהאהבה וההשתוקקות להשם יתברך ולעבודתו היא עזה וחזקה בעקשנות גדול כמות, הינו כמו התגברות המניעות שהם בחינת מות וסטרא אחרא, כי כל המניעות נמשכין משם, הינו כפי המניעה - כן האהבה והחשק עז וחזק.

וזהו קשה כשאול קנאה - כפי השאול שהיא הסטרא אחרא שמפלת את האדם חס ושלום לשאול תחתיות. ואם האדם לא זכה לעמד כנגדה ונפל למקום שנפל, אפלו אם נפל לשאול תחתיות, חס ושלום, לסטרא דמותא, חס ושלום, ואין כח בידו לצאת משם, אם אף־על־פי־כן הוא עקשן בדעתו, דהינו שהוא עקשן בהרצון, שאף־על־פי־כן אינו מניח את הרצון לעולם, וכוסף בכל פעם יותר להשם יתברך, וכל מה שמפילין אותו, חס ושלום, יותר - הוא כוסף להשם יתברך ולעבודתו ברצון חזק יותר ויותר, כי הרצון הוא בידו בודאי, לכסף על כל פנים ברצון חזק להשם יתברך. ואזי אם הוא עקשן גדול ברצון - יש להשם יתברך התפארות גדול מזה, כי עקר ההתפארות הוא העזות והעקשנות של הרצון. ועל־ידי־זה יזכה בודאי סוף כל סוף לפעל מה שהוא רוצה להתקרב להשם יתברך.

וזהו שימני כחותם וכו' - הינו תפלין והתפארות מה שהשם יתברך מתפאר עם ישראל, כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה - שאנו אוהבין את השם יתברך בחשק נמרץ ורצון חזק, ואנו מקנאין קנאת ה' צבאות להגביר ולגלות האמת ולהכניע השקר אפלו בעמק הגלות הזה שהתגברה עלינו מאד מות ושאול, רחמנא לצלן, דהינו הסטרא אחרא, כי כפי התגברותם - כן האהבה והרצון חזק כנ"ל. וכמו שכתוב (תהלים מד, כ-כג): "כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות, אם שכחנו שם אלהינו ונפרש כפינו לאל זר וכו', כי הוא יודע תעלמות לב, כי עליך הרגנו כל היום" וכו'. שזה נאמר על היגיעות שמתיגעין בשביל התפלה או שאר דברים שבקדשה, שאף־על־פי שעדין אי נו זוכה להתפלל כראוי ולפעל מה שהוא רוצה, אף־על־פי־כן היגיעה לבד, מה שמשתוקק לזה ומתיגע בשביל זה - זה בעצמו הוא בחינת קרבנות, בחינת 'כי עליך הרגנו כל היום', כמבאר כל זה בדברי רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן תנינא מו, שיחות הר"ן יב). ועל־כן אנו מבקשים מהשם יתברך, שבזכות היגיעה וההכנה והרצון לבד שאנו משתוקקים לעבודתו, ומתיגעים בכמה יגיעות בשביל זה, אף־על־פי שעדין לא זכינו לעבודתו באמת, אף־על־פי־כן על־ידי־זה לבד, נזכה להתגבר על כל המניעות, שהם בחינת מקום תנים וצלמות, חס ושלום.

וזה (שיר השירים ח, ז): מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו' - 'מים רבים' שהם העובדי כוכבים וסטרין אחרנין שמהם כל המניעות - אינם יכולים לכבות את האהבה והרצון, כי אנו עקשנים גדולים בהרצון. וכל מה שהמניעות מתגברים ביותר - אנו מתגברים ברצונות חזקים ביותר, כי עקר המניעות מתגברים רק להפיל את האדם מן הרצון, שזה עקר הנסיון של המניעה כנ"ל, אבל באמת האהבה והרצון של ישראל קשה כמות כפי המניעה וכו' כנ"ל. ו מים רבים - שהם המניעות, אי אפשר להם לכבות את האהבה והרצון, אדרבא, מתגברים בכל פעם ברצון חזק וחשק נפלא ביותר, כי המניעה היא בשביל החשק כנ"ל. ועל־כן בודאי נזכה לפעל מה שאנו רוצים להתקרב להשם יתברך, והשם יתברך יתפאר בנו תמיד בבחינת שימני כחותם וכו', כנ"ל: