# כד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1602/64/24/

ועל־כן אברהם הוא הראשון שגלה קדשת ארץ־ישראל, כמו שאיתא בזהר (לך לך עח.), ומובא בדברינו כמה פעמים. כי אברהם היה נדיב לב הראשון, שכל עבודתו היתה רק רצון וכסופין דקדשה, כמו שכתוב במקום אחר (סימן קמב), כי הוא היה קדם מתן תורה, ובתחלת עבודתו לא היה יודע משום מצוה, והיתה כל עבודתו רק רצון וחשק וכסופין דקדשה, והיה חזק ועז בהרצון מאד נגד כל העולם כלו שעמדו כנגדו למנעו, עד שזכה על־ידי־זה לשבר כל האויבים והמונעים, שזהו בחינת "שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך", המובא לעיל (אות כא), שזה נאמר על אברהם. ועל־ידי כל זה התפאר בו השם יתברך מאד, כמו שכתוב (ישעיה מא, ח): "אברהם אוהבי". ועל־ידי־זה זכה לגלות קדשת ארץ־ישראל, כי קדשת ארץ־ישראל נתגלה על־ידי ההתפארות, שעקרו על־ידי הרצון וכו' וכנ"ל. ועל־ידי גדל חשקו ורצונו הטוב שהיה עז וחזק בזה מאד, זכה שנתגלה לו מצות מילה שהוא תקון הברית, שעל־ידי־זה עקר שבירת העזות דסטרא אחרא, שמשם כל המונעים וזוכין לעזות דקדשה שהוא תלוי בקדשת הברית, כי 'בו עז, בו תקפא', כידוע (תקוני זהר תקון לא, דף עו.), וזכה להוליד את יצחק, שהוא הראשון שנולד בקדשת ישראל, שממנו התחיל השמחה וההתפארות דקדשה. ועל־כן נקרא על שם הצחוק והשמחה, כמו שכתוב (בראשית כא, ו): "צחוק עשה לי אלהים" וכו', כי עקר השמחה על־ידי ההתפארות כנ"ל: